הייתה שנה לא שפויה. נראה לי שעל זה כולנו יכולים להסכים. ובתוך כל האיכסה והכאב ושברון הלב, יצאו במחוזותינו השנה כמה אלבומים יפהפיים והחלטתי לעצור שניה ולתת להם כבוד. היו יכולים להיכנס לרשימה עוד לא מעט אלבומים מצויינים, אבל היריעה קצרה, אז החלטתי להתמקד בשנים עשר אלבומים שהזיזו אצלי נימים בנפש ועשו לי חשק לשמוע את היופי הזה בלייב, כי הרי מוזיקה היא רסיסים של קסם. תוך כדי כתיבת הפיצ’ר הזה שאלתי את עצמי – האם ללא השבר העצום שחווינו, היצירה הייתה מגיעה לשיאים האלה? אני מניחה שלעולם לא נדע. וזה גם לא שאפשר להחזיר את הזמן אחורה. ובטח שלא לשנות את מה שכבר קרה. כאילו הייתה חסרה כאן מורכבות, וכמו שאמרו רדיוהד חכמינו “broken hearts make it rain”. אז לפני שנישאב למחשבות אקזיסטנציאליסטיות, שנתחיל?
- סתיו אחאי – Tears in Colours
פסנתרנית אדומת שיער שהספיקה להופיע בפסטיבל הג’אז באילת מוקדם יותר השנה, הוציאה את אלבומה השני בתחילת נובמבר, למרות שהוא הוקלט לפני שנתיים, בתקופה שמרגישה כמו חיים אחרים. בזמן שלרובנו מרגיש שהשמיים נפלו עלינו לפני קצת יותר משנה, סתיו מספרת שדווקא עבורה השמיים הפרטיים שלה נפלו ביולי 2020 בעקבות פטירתו של אביה. במשך שנתיים התקשתה לעכל את האובדן והאבל, בכתה המון, והמוזיקה תפסה חלק עוד יותר משמעותי בחייה והיוותה לה מפלט של ממש. היא מספרת שהאלבום מתאר את הגוונים השונים של הבכי, ושאחרי השבעה באוקטובר חזרה לעבוד על האלבום שנתן לביצועים משמעות נוספת שנתנה מקום גם לאבל הלאומי בתוך האבל האישי ממנו צמחה היצירה במקור. האלבום הוקלט באולפני פלוטו, וניגנו בו מוכשרים כמו שחר חזיזה, רועי אביבי, מתן אגוזי, ודניאל הרלב. אחרי ההאזנה השניה (פעם אחת לא הספיקה, וזה אחרי שסימנתי בלב את רוב הקטעים), עלה לי הרעיון לכתוב על אלבומי האינדי הטובים ששמעתי השנה. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הוא טוב. והסגנון? כמו שתיארו בפוסט מאת פסטיבל הג’אז “ג’אז ססגוני עם השפעות של מוזיקה אפריקאית, רוק ופופ ועד למוזיקה קלאסית ומינימליסטית”. בקיצור, לכו לשמוע.
- דניאל יצחקי – בכל זאת לא הייתה שם אהבה
הסינגר-סונגרייטר הצעיר (22) והמוכשר הזה קיבל השראה מרבים וטובים, וזה ניכר ביצירה שלו. עם קול שמזכיר את אביתר בנאי, מלודיות שמזכירות את רדיוהד ועם הפקה של יוגי ומאסטר של מאור אלוש – מדובר באלבום חף מטעויות. הולך על הגבול הדק בין מלנכוליה לfeel good ולחלוטין משאיר טעם של עוד. אני צופה לו עתיד מזהיר במוזיקה הישראלית. דניאל משתף פעולה גם עם אלן טיון (הלא הוא איתמר שדות, שגם נמצא ברשימה עם שני אלבומים שיצאו השנה) ועוד לא מעט מוזיקאים צעירים ומוכשרים. מה שמדהים הוא שבדומה לשאר האמנים האולטרה-צעירים שנכנסו לרשימה הזו, דניאל כותב בצורה בוגרת באופן חריג ומאוד מאוד לא מונוטונית, כמו שהייתי מצפה מיוצר בגילו. כל שיר לא נשמע כמו קודמו, גם מבחינה סגנונית וגם המילים שנבחרו לקשט את המנגינה (או להפך?). ולמרות כל זה, הסאונד של דניאל יצחקי ייחודי ושובה לב.
בולטים במיוחד: שיר הנושא “בכל זאת לא הייתה שם אהבה” השאנסוני שבו שרה גם עלמה גוב, “השעון” שבו שומעים חזק את ההשפעות של ת’ום יורק, “את טובה מידיי” שלדעתי יש כמה אנשים שצריכים להקדיש לי אותו והבתים מאוד הזכירו לי משום מה את “בדקה אחת שפויה” של החברים של נטשה (וסולו הגיטרה ששומעים בו את היד של יוגי), “אל הים” הסוחף, “מסתכל בך (פורח באביב)” שקצת מזכיר לי את “החוט המשולש” מהאלבום האחרון של דודו טסה, ו”בכל פעם” – שמזכיר לי קצת את “לא היה מעולם” של יסמין מועלם. קיבלתי טעימות מאיך הוא בלייב בהופעת מחווה לרדיוהד שנהניתי בה מאוד, בצורה שהפתיעה גם אותי כי קשה לי להתחבר להופעות מחווה, וכמובן אצל עלמה בבארבי – שם הם שרו יחד את שיר הנושא של האלבום וזה היה רגע קסום והרמוני במיוחד.
- עלמה גוב – עולם שלי
אני יודעת, אני יודעת… סולד אאוט בבארבי לא נחשב “טייני גיג”. אבל עלמה כל כך קסומה וההופעות שלה מרגישות כל כך אינטימיות ואותנטיות, שלא יכולתי לוותר על האלבום הזה. בגיל 22 ועם שיר שיצא ב2023 וצבר מיליוני השמעות בספוטיפיי (מה לעשות עם הזאב) עלמה גוב מסתמנת כתופעה תרבותית ולא רק בחורה צעירה שאוהבת לכתוב שירים , ואפילו לא רק מולטיאינסטרומנטליסטית שלמדה לנגן משמיעה. מאחוריה כבר ארבעה אלבומים (שאחד מהם הוא פסקול של סדרה) ועוד אחד בדרך עם אבנר טואג (כן, מ”שוב לצאת לעבוד”), וזה גורם לכל אדם שחתם את המחצית הראשונה של שנות העשרים שלו להתבונן בה בהשתאות ולנסות להבין מאיפה זה מגיע. הטקסטים שלה חכמים, רגישים ואמיתיים עם מלא תובנות עמוקות על אהבה ועל העולם, והמלודיה מורכבת באופן מפתיע, וההרמוניות… אז בקיצור, “עולם שלי” יצא ביולי האחרון ובין השירים המעולים שמרכיבים אותו אפשר למצוא את “זה הסוף” הקליל אך נחרץ, שיר ורוד (אל תרוץ רחוק מידיי) הקליט ו”שוב במדבר” הנוגע, עם שורות כמו “בדרכים האלה אנו צועדים / חסרי פנים חסרי שמות / גם עם אבק בריאות לא מפסיקים לנסות” ו”גם אחרי שקרה לי כל מה שרציתי / עדיין אני משוכנעת שזה קורה בדמיון”. וכמובן “עולם שלי” שיר הנושא של האלבום, שמדבר על געגוע, או אפילו כמיהה או ערגה למה שהיה פעם וכבר לא יהיה. לתמימות, לשקט הנפשי, ללב השלם. יש מישהו במדינה הזו שלא מזדהה?
- Alan Tune – my dead music box
איתמר שדות (או בשם הבמה Allen Tune) הוא בחור מתוק ומוכשר עד מאוד (וצעיר – רק בן 24), שהוציא שני אלבומים השנה שכתב והפיק בעצמו, והפיק גם לאמנים מוכשרים נוספים (המיקום ברשימה אחרי עלמה גוב הוא לא מקרי), בעקבות לימודי ההפקה המוזיקלית באולפני פלוטו. קשה להגדיר את הסגנון המוזיקלי שלו, אבל קשה לפספס את ההשפעות הרדיוהדיות, שעליהן הוא מדבר בפתיחת. את האלבום המדובר הוציא בינואר השנה, ואחריו יצא I Think U Should Leave בספטמבר, ובולטים בו במיוחד השיר “made it all up” שהוא מבחינתי מאסטרפיס היסטרי עם פוטנציאל להתפוצץ ברדיו, ושיר הנושא my dead music box שמאוד מזכיר את הפסנתר של ת’ום יורק. כשהוא עובד עם מוזיקאים מוכשרים כמו דניאל יצחקי, מאור אלוש, אסף גורן (Sufiz) וטל איפרגן הידוע בכינויו טולי – קשה לפספס. Stay tuned 😉
- דנה רות – Airship
מוזיקאית ואנימטורית שחיה על ציר תל אביב-סן פרנסיסקו והיחידה ברשימה שלמיטב ידיעתי לא הופיעה עם המוזיקה שלה עדיין. עם זאת, לא יכולתי שלא לכלול את היצירה הדרים-אינדי-פופ מלאת הסינתיסייזרים החייזריים אך חלומיים ברשימה הזו. השירים קלילים ומתקתקים, חלקם הזכירו לי קצת את בוריטו שדיי התפרקו אחרי עזיבתה של יעל קופלנד לקנדה, וחלקם את ענת מושקובסקי. השיר Am I Doing It Right, למשל, בכלל נשמע לי כמו Masok, השירים Airship (שיר הנושא) ו-Shapes נשמעו לי חלליים, קצת כמו סניקי (ראו למטה), והשיר Shapeshifter הזכיר לי את ההרכב Flying Lotus. גם האנימציות שלה מהפנטות וקשה להוריד מהן את העיניים, ואני רק מחכה ליום בו תכריז על הופעה במחוזותינו ואוכל ללכת לאיבוד בקסם שלה בלייב.
- Sneaky – Super Tragic Expeditions
ההרכב האינסטרומנטלי בסגנון פסיכדלי-סרף אמנם נשמע כמו משהו חמוד ורגוע שאפשר לשמוע ברקע בצ’יל, אבל הופעת השקת האלבום שלהם במרץ2 הייתה אחת מההופעות הכי אנרגטיות ומהנות שסיקרתי השנה. בהופעת ההשקה במרץ 2 הם אירחו לא מעט שמות מסצנת האינדי המקומית, אבל אני לא בטוחה בכלל שזה היה נחוץ. בגדול הם הגרסה הישראלית של Khruangbin, אז עד שהאחרונים יגיעו לארץ – המטלה להביא סרף רוק צ’יל פסיכדלי למחוזותינו הוטלה על נילי פינק (גיטרה), דניאל ספיר (בס וסינתים) ולוטן יעיש (תופים). כמו שכתבתי בסיקור של ההופעה ההיא אז, כל צליל במקום, השימוש בסינתיסייזרים מדויק וניכר שלשלושתם יש נסיון מוזיקלי לא מבוטל. גם באלבום עצמו, ולא רק בלייב. ולבסוף, אני לא יכולה להתעלם מהגירל קראש על נילי. יש על אישה שמחזיקה גיטרה חשמלית ויש לה קול מלאכי? לא נראה לי. אגב, טכנית האלבום יצא ב2023, אבל זה היה ביום שישי אחד, השישה לחודש אוקטובר. אז אתם יכולים להבין למה נתתי לו שלושה חודשי חסד והכנסתי אותו לרשימה השנה.
- Dialgo – Already Born
גם הוא הרכב אינסטרומנטלי, וגם את הופעת השקת האלבום הנ”ל סיקרתי השנה, ממש שבועיים אחרי סניקי, וגם במרץ2 (למה יש על הסאונד שם?). גם כשסיקרתי את ההופעה היה לי קשה למצוא את המילים, אז בסיקור של האלבום? אז אספר קצת עליהם – אור הלפרין (צופים), נדב ברקוביץ’ (סינתיסייזר וקלידים), גיא לוינברג (גיטרה) וכמובן איתן רודמן על סקסופון וכלי נשיפה שנותנים להרכב הזה את הסאונד הכל כך ייחודי שלו. האלבום המדובר שיצא בתחילת ינואר של 2024 כולל 8 קטעים שרובם אינסטרומנטליים (חוץ מCome on Wake Up המעורר), ושואב השראה מג’אז, אפרוביט, מוזיקה יהודית וערבית, פסיכדלי, אלקטרוני… בקיצור, לא משעמם.
- The Bench – Wet Dream
כתבתי רבות על ההרכב הזה, אבל הסיקור טרם פורסם. מחכה לקונטקסט מתאים כמו ההופעה העתידית ב4.4 או תיעוד של ההופעה ברדינג3 שהיה אמור לעלות כבר ליוטיוב (אהמ אהמ). בינתיים אספר לכם שלמרות הסברה הרווחת, הרוקנרול לא מת והוא חי ובועט. עם רשימת אורחים שלא תבייש את ההדליינרים של הז’אנר, דה בנצ’ לדעתי לא נופלים מאף להקת רוקנרול שגדלנו עליה. לאחרונה החליפו גיטריסט (מתן שתית עזב ובמקומו הצטרף דניאל הלפמן שמשתלב כאילו היה שם תמיד), וליאור יצחקי (תופים), אור בן יצחק (בס) ורזיאל מנצור (שירה) שגם כתב את רוב השירים, נותנים ברוק כאילו אין מחר. לאחרונה ראיתי הופעה שלהם בספריה העירונית בקרית אונו (מה שאתם קוראים) והווייבים היו מינימום קיסריה. אני עוקבת אחריהם כבר כמה שנים וכל פעם מחדש מופתעת מכמה שהם טובים. מהשירים האהובים עליי באלבום: שיר הנושא Wet Dream, השיר שמזכיר לי שאני לא בנאדם של בוקר Not a Morning Person, מספיק זה מספיק ובאנגלית Enough is Enough ההמנוני, והקאבר המצוין לSomebody to Love של ג’פרסון איירפליין. רוקנרול טהור.
- רוח באה מדרום
אלבום שנולד ממפגש של סופ”ש אחד באולפן מוקף טבע וחבורת מוזיקאים מוכשרים-מוכשרים שהחליטו לאסוף את הכאב כמה שבועות לתוך המלחמה, ללוש אותו וליצור ממנו את אחת היצירות היפות שיצאו השנה. תשעה אמנים משתתפים באלבום: אבנר טואג, גיל בר הדס, רוני בר הדס, עדי קשת כהן, ענת מושקובסקי, מתן, שיר פרום, פולי טרי (הלוא היא אלכס משה), ואגוזי (מתן אגוזי). חלק מהשירים כמו “מלחמה” של אגוזי ו”אני ואת” (נפגשים רק במקלט) של גיל בר הדס מתייחסים ישירות לחוויה הממשית של המלחמה, אבל גם “מישהו לסמוך עליו” של שיר פרום, מבטא צורך שהתגבר אצל כולנו בעקבות החוויות הקשות והמציאות הרגשית שהתהוותה בחודשים הראשונים של המלחמה, ו”שבר העולם” הקסום-קסום של מתן, שמזכיר לי מאוד את Morning Theft של ג’ף באקלי, ומבטא בדידות תהומית, כמעט אפוקליפטית, בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית שאנחנו חיים בה, בדומה מאוד ל”משהו מתפרק” של Folly Tree שנכתב בהשראת הסיפור של החטוף יותם חיים ז”ל, כפי שסיפרה בהופעה שלה בלבונטין. גם “איך אפשר להסביר אמונה” של ענת מושקובסקי עם המקצב הפועם וההרמוניות המדיטטיביות ברקע, מתייחס לפרדוקסים ולשאלות הגדולות שעלו אצל עם שלם אחרי היום כנראה הכי נורא בחיים של כולנו. לצד השבר הגדול, יש באלבום גם שירים כמו “הרוח באה מדרום” של עדי קשת כהן ו”אם יש בעולם” (תקווה) של רוני בר הדס, ששניהם מז’וריים ואופטימיים יותר. הופעת ההשקה של האלבום התקיימה בקיץ ברחבת התדר, מאז הופיעו גם בירושלים, והקהל מצפה שיכריזו על הופעה נוספת בתל אביב.
- קומרדין – Qamar al-Din
הרכב אינסטרומנטלי נוסף ברשימה, והפעם מדובר על ז’אנר שבין ג’אז למוזיקה ערבית ויוצר שילוב כמעט לא הגיוני וקסום בין מזרח למערב. את הסאונד הייחודי הזה שלהם יוצרים און יוסף קדוש על העוד (כן כן, מהאחים קדוש. שעתידים להוציא סוף סוף את האלבום שלהם בקיץ הקרוב ואני כבר לא יכולה לחכות), אסף חריס על הסקסופון ודוד סירקיס על התופים שמאז השקת האלבום הספיק לחזור לבית הקבע הנוכחי שלו בניו יורק. האלבום מורכב מ14 קטעים יחסית קצרים, כל האלבום 45 דקות בלבד, ועם כמה שהוא קצר הוא סוחף ומצמרר, ולוקח את המאזינים לטיול בארץ מדברית אגדית – ממש אפשר להרגיש את הרוח החמה יחד עם השמש מלטפות את הפנים. אפילו שעכשיו בכלל חורף וקר. ניסיתי לחשוב באיזו סיטואציה הכי מתאים לשמוע את האלבום, אבל הוא מהיצירות האלה שמתאים לשמוע אותן בכל מיני מצבים – בערב במרפסת, בבוקר בזמן ההתארגנות, באוטו בדרך לעבודה, כשמרוכזים במטלה חשובה… בקיצור – הבנתם. לצערי פספסתי את כל ההופעות האחרונות שלהם, ובגלל שדוד המתופף לא גר בארץ אני חוששת שיקח זמן עד שסוף סוף אשמע אותם לייב, אבל אני בטוחה שזה יגיע.
- אסף גורן (Sufiz שם במה) – Music Therapy
כנראה השם הכי פחות מוכר ברשימה נכון לעכשיו, אבל אחד האלבומים שהכי הרבה מהקטעים ממנו נכנסו לי לפלייליסט. יא אללה שלו זה. אסף נגן חצוצרה מחונן, ומנגן גם הוא עם עלמה גוב ואלן טיון, והאלבום הוא באמת תרפיה במוזיקה. חובבי הג’אז בקהל יודו לי ממש. Song for Adi, הסינגל הראשון ובינתיים היחיד מהאלבום, הוא ממש שיר – החצוצרה נשמעת כמו שירה, ולמרות שאין מילים השיר מצליח להעביר רגש בצורה יוצאת דופן. הלוואי והיו כותבים גם לי כזה שיר. אהבתי במיוחד גם את Endless Journey שמחבר בין פסנתר ג’אז קלאסי, ליין באס קליט וכמובן החצוצרה המלטפת של אסף. באלבום בולט גם השיר Sun Gaze שממש עובר בין גרוב לג’אז בsmoothness שאין כמותו. הקטע Outro אמנם קצר, אבל בעיני הוא קסום במיוחד, לכל כלי יש את המקום שלו וביחד זה פשוט נשמע נהדר והרמוני. וכמובן, איך אפשר לדבר על אלבום בלי לציין את שיר הנושא שלו? Music Therapy הוא בסגנון שקצת מזכיר לי את Mamal Hands המעולים, והגיטרה בו דומיננטית מאוד ונותנת לשיר סאונד קצת יותר אלקטרוני/פסיכדלית, מה שהופך את הקטע למיוחד ממש. באלבום מנגנים גם טל איפרגן (גיטרה), אורי רז (קלידים), גיל לייבל (קלידים), ורותם שטיין (קלידים), והוא הוקלט בלייב כשכולם באולפן. וואו.
הופעה קרובה: 22.2.25 בלבונטין 7 – לכרטיסים
- TATRAN – Evermore
דיי נו אל תכעסו עליי. אני יודעת שטאטרן מוכרים וגם הם ממלאים את הבארבי. אבל הם הניחו את היסודות להרבה מההרכבים שאני מסקרת, במיוחד הצעירים מביניהם. מחלוצי הפיוז’ן האינסטרומנטלי הישראלי, שהעזו לנגן מוזיקה בלי מילים ואפילו לשחוט פרה קדושה כמו השיר Strawberry Fields Forever של הביטלס, קאבר כל כך מוצלח, שכל כך מזוהה איתם. אבל לא באלבום Shvat עסקינן, אלא בEvermore, האלבום האחרון שהוציאו יחד ביוני השנה. מרגיש לי שאחרי תקופה אקספרימנטליסטית ואוונגרדית יותר, טאטרן חזרו קצת למקורות המלודיים (המורכבים עדיין), והפעם עם קריצה לא רק למקצבי הג’אז, והדיסטורשנים הרוקיסטיים, אלא גם להרמוניות הקלאסיות עם המיתרים שמחמיאים מאוד לסאונד הייחודי שלהם.
עכשיו שאני עוברת על הרשימה אני רואה שהצלחתי ליצור איזון מושלם בין אינסטרומנטלי ללירי, וגם מוזיקה מז’אנרים שונים – כולם מבחינתי בזרם האלטרנטיבי בדרך כזו או אחרת. גם אם חלקם כבר זולגים למיינסטרים. ובאשר לשנה הבאה, יש שני אלבומים שאני מחכה להם במיוחד ולדעתי היו אמורים לצאת כבר השנה ולהיכנס לרשימה הזו, והם של שני הרכבים אינסטרומנטליים מעולים ומצמררים, ומאוד שונים אחד מהשני – אבל גם יש ביניהם לא מעט קווים משיקים. אבל נשאיר משהו לשנה הבאה. בינתיים, כדי שיהיה לכם למה לצפות ותוכלו לחכות יחד איתי – תבדקו את Macumba (של ניר קליינר), וSufa Trio. חדי האבחנה כבר יודעים שסיקרתי בהיקפים שונים הופעות, ברבים, של כל אחד מההרכבים, וכל הופעה הייתה טובה יותר מקודמתה, אם זה אפשרי בכלל. יש למה לצפות.
עכשיו בנימה אישית, אני רוצה להודות לכל מי שהצטרף השנה, לכל מי שתמך בפעילות של העמוד בדרך כזו או אחרת, לכל מי שהקשיב להמלצות שלי וגם לקח את הזמן לספר לי על זה (זו התחושה הכי מדהימה שיש) וכמובן לכל המוזיקאים והמוזיקאיות המוכשרים שיש לנו כאן, ובמיוחד לאלה שהזמינו אותי לחלוק איתם רגעים חד פעמיים של קסם ואקספיזם, שלמרות שרק נכנסנו להפסקת אש אחרי שנה ושלושה חודשים ארוכים של מלחמה, הם ממשיכים ליצור ולהופיע ולמלא את הלבבות שלנו. תודה שאתם מנקים לנו את הנפש מציניות. תודה שאתם עוזרים לנו לראות את הטוב. תודה שאתם מהדהדים אהבה. ומאחר שהפיצ’ר הזה היה אמור לצאת בחנוכה – תודה שאתם עוזרים לאור לגבור על החושך.
שתהיה לנו שנה טובה יותר, שקטה יותר, רכה יותר, חומלת יותר, מחוברת יותר, עם לב קצת מאוחה יותר.
אוהבת, טייני דנה.
