The Alleyz משיקים אלבום בכורה באוזן, 28.05.24
קורה לי בערך פעם בשנה (שזה ממש ממש נדיר) שאני נתקלת בהרכב שבא לי לצעוק על כל מי שאני רואה “אתם חייביםםםםם לשמוע אותם!!!!”, אז זה מה שקרה לי עם The Alleyz – הסמטאות. אני עוקבת אחריהם כבר בערך שנה אבל עוד לא יצא לי לשמוע אותם לייב והכרתי רק שני שירים שלהם. בשבוע שעבר יצא האלבום הראשון של הלהקה ומשהו אמר לי שאני חייבת לשמוע אותו. בכנות, ברוב המקרים כששולחים לי אלבום אני מאזינה ברפרוף לחלק ממנו ואז מחליטה אם לשמוע הכל. במקרה הזה משהו אמר לי ששווה לי להקדיש חצי שעה להאזנה פעילה. את האלבום שמעתי בדרך לעבודה, ובחצי הדרך נאלצתי לעצור כדי לכתוב להם “וואו”. צעקתי לעצמי והצטמררתי, ואמרתי כמה פעמים “וואו!” לעצמי בכל מיני מהלכים מפתיעים, ובעיקר התפעלתי מהגיוון הסגנוני (אתם יודעים שאני מעריכה אקלקטיות), מכמה שהם מזכירים לי הרבה להקות שאני אוהבת, ומכמה אני נהנית.
אז מי הם The Alleyz? להקה של 5 חברים מתל אביב, שההרכב הנוכחי שלה התגבש בתחילתו של שירותם הצבאי, מה שהשפיע על תהליך העבודה והיצירה שלהם. זה מזכיר לי הרכב אחר שכתבתי עליו, שכמוהם גם ד’ה אליז סיפרו על זה שדווקא המרחק והמחסור בזמן פנוי הם אלה שהדגישו להם כמה הם חייבים את היצירה לעצמם, בדגש על חומרים מקוריים. הם מספרים שבין ההשפעות שלהם יש את הביטלס, הדורז והנדריקס, ולגמרי שומעים את זה. בקטע טוב. תופתעו לשמוע שרוב השירים נוצרו מרחוק בעיקר בשיחות וידאו, ופעם בכמה שבועות נפגשו לפיתוח הרעיונות בחזרות. האלבום שהוא תמהיל של רוק קלאסי ואינדי רוק (אני שמעתי גם בלוז, פסיכדלי ועוד כמה ז’אנרים חמקמקים), מדבר על בדידות, געגוע, אהבה, חופש והחוויה של חייל בשירות צבאי מול הקשיים והתחושות סביב העיסוק במוזיקה.
ההופעה התחילה בקטע בלוז קצר שהוא לא חלק מהאלבום, והמשיכה עם השיר The Third Shadow, שהוא גם השיר הראשון באלבום. מתחיל כמו שיר של אלג’יר ולטעמי קצר מידיי (תמצאו שזה מוטיב חוזר בסיקור). המשיכו עם City Life, אחד מהסינגלים שיצאו מהאלבום. עם דומיננטיות מרשימה של הגיטרה וסולו קצת בלוזי, שומעים את הרצף הסגנוני בשיק ובכל זאת הוא לא מונוטוני. השיר הבא היה Lonely Again ובו שמעתי בבירור את ההשפעות של הביטלס (ובמיוחד מזכיר את I Live for You של האריסון). למרות המלנכוליה הוא דווקא אופטימי וגם כאן יש סולו גיטרה מעולה. כמוהו גם השיר Into the Wild שהוא אחד האהובים עליי באלבום באופן אישי, ומתחיל מאוד דומה לMy Morning Jacket ומתקדם לדיפ פרפל. החבר’ה סיפרו שהוא נכתב בזמן הטירונות בהשראת הסרט עם אותו השם. יכול להיות מעניין לשמוע את הסיפור המלא מאחורי כתיבת השיר.
השיר הבא היה Rich Man שהוא קליל וחמוד ומאוד הזכיר לי את Beautiful Girl של להקת הרוק האוסטרלית מהסבנטיז המאוחרות INXS. אחריו הגיע Instro שכמו שאתם יכולים לנחש הוא שיר אינסטרומנטלי, מתוק ממש. הזכיר לי את השיר Oh My Love של ג’ון לנון, והרגיש כמו הפסקה מתודית בהופעה. עם התחלה בסגנון דרים של הקלידים והמשך קצבי, קצת מיליטנטי – עם הכניסה של הגיטרה יש בו נגיעות פינקפלוידיות שלקחו אותי לShine on You Crazy Diamond. זוכרת שאמרתי לעצמי בקול “איזה יופי”. כשאנחנו מתקרבים לסוף, התנגנו שני שירים שלא נכנסו לאלבום (ולגמרי עושים חשק לאלבום שני). הראשון Eye Contact שהבנתי שיש לו ערך גבוה לחברי הלהקה, אבל הם טרם פירטו ואני מקווה שמתישהו נשמע יותר. מדובר בשיר מתוחכם, עם שבירות קצב, סאונד שקצת מזכיר את פרל ג’אם אבל טיפה יותר אפל. מיד אחריו Dive שגם הוא לא באלבום, והוא רגוע יותר, טיפה יותר מונוטוני וממשיך סוחף במיוחד.
השיר האחרון לפני ההדרן הוא Shake שנשמע כמו פיוז’ן של The Doors, השיר Who Are You? של The Who ו-White Wedding של בילי איידול. בגדול מדובר בריקוד מאוזן מאוד בין הגיטרה לקלידים לווקאלז. ואז הגיע ההדרן שנפתח עם In My Dreamz – דואט עם מישל שמעונוב (בת דודה רחוקה של יונתן שמעונוב, הסולן. הכישרון לגמרי עובר בגנים), שיר שאני אוהבת במיוחד ומוצאת את עצמי מאזינה לו כאילו היה פיג’יי הארווי עם Grizzly Bear. אולי זה בגלל שהגיטרות כל כך מזכירה לי את “פתחי לי את הדלת” של אחרית הימים, שאני מאוד אוהבת. ההדרן המשיך עם Sunflower, בלדה שמתחילה איטית ומלנכולית. באלבום הייתי מוכנה להישבע ששמעתי כינורות, אבל כנראה שאלה היו הקלידים. בהופעה שרה אותו מישל שמעונוב שאמרה שממש הץחברה אליו ובמיוחד לסיפור מאחוריו (עוד יהיה סיקור המשך לסיפורים מאחורי השירים) ובאופן טבעי הוא נשמע בלייב מאוד שונה מהאלבום. ההופעה נחתמה עם הסינגל הלהיט של הסמטאות Mercy Me, עם תופים מיליטנטים וסיום פסיכדלי מושלם שהוא גם החלק האהוב עליי בשיר.
לסיכום:
הם צעירים, הם מוכשרים, והם קיבלו השראה מכל מה שטוב. מזכירים לי מאוד את אלקטריק זו ואני מאוד מקווה שהם ירשו אותם, כי אני מאוד מתגעגעת ללהקת רוקנרול מקומית, מוצלחת ופורייה עם חומרים מקוריים, ואלקטריק זו לצערנו כבר לא פעילים במחוזותינו מעז עזיבתו של מנהיג הלהקה גל דוידסון את הארץ. אני חושבת שהסיבה שהם הזכירו לי אותם היא בגלל הדומיננטיות של הגיטרה של אייל אביב, שהוא מוכשר בקטע קיצוני, וכמו דוידסון – קשה להתעלם מהכריזמה והכישרון.
החוויה בלייב הייתה באמת יוצאת דופן, הייתה כמות מפתיעה של קהל (פייר, בחיים לא ראיתי את האוזן כל כך מלא) והאנרגיות בקהל היו ברמה אחרת לגמרי. אני צופה להם עתיד מזהיר, במיוחד אם ישימו את החשש להישמע נישתיים בצד, יצברו ביטחון וישחררו את הסאונד הקצת עצור ויאריכו את הקטעים האינסטרומנטליים, וימשיכו ליצור מוזיקה שמצד אחד מלאה בהשפעות חיוביות ומצד שני נשמעת כל כך שלהם. בהחלט שווה לעקוב ואין ספק שעוד אעדכן.
להאזנה לאלבום:
קרדיט לתמונות: רון מרוז
חברי ההרכב:
יונתן שמעונוב – שחרה
דרור דימנט – תופים
אייל אביב – גיטרה
רוי לוי – בס
אדם ספיבק – קלידים
