שלושה חודשים להתאושש מהסופה

הטריו Sufa במועדון האזור, 18 במרץ 2023

נדירים מאוד המקרים שאני זוכרת בדיוק איך הכרתי הרכב. במקרה הזה זו הייתה נטע אג’י הפיה הקסומה שפרסמה קטע קצר שלהם לייב באולפן בסטורי. 5 שניות הספיקו לי כדי לשאול “איך לעזאזל אני עוד לא מכירה אותם???!!!” מפה לשם – הצעתי להם לבוא לסקר את ההופעה ומאותו רגע החיבוק שקיבלתי מחברי הלהקה לא נפסק. בדיעבד שמעתי מאסף (כרמיאל, הקלידן) שגם הקדיש שעה לדבר איתי בטלפון כמה ימים אחרי ההופעה, שיש הרבה לב מאחורי המוזיקה ושחברי הטריו הבלתי יאמן הזה הם בעצם חברי ילדות. אבל על זה ארחיב בהמשך.

כשנכנסתי למועדון האזור בערב גשום של חודש מרץ לא ידעתי למה אני באה. בחודשים האחרונים אני משתדלת לא לשמוע יותר מידיי חומרים של ההרכבים שאני באה לשמוע (אלה שאני לא מכירה מלפני) כי יש משהו ממש קסום בחוויה של לשמוע משהו פעם ראשונה בלייב. זה יוצר לי בעיות אחר כך כי בדרך כלל כשאני מאזינה לחומרים המוקלטים לא מעבירים את אותה חוויית פלא, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון.

ההופעה התחילה בקולות של רעמים וגשם (הבנתם? כי קוראים להם סופה…) ובשיר הראשון (Take 1) הקהל עמד בדיסטנס מהבמה ואחרי דקה עשה קפיצה של מטר וחצי קדימה. לא הרבה אחרי התחילו שבירות הקצב של התופים, הדיסטורשן של הגיטרה והאנרגיות של אסף הקלידן – כל אלה הבהירו לי שאני לא בהופעה רגילה.

באופן מפתיע ממש, שלושת חברה ההרכב דאון טו ארת’ בקטע מחשיד. אין מצב שהאף של כאלה מוכשרים לא גבוה למעלה. להפתעתי, כל מחווה של תמיכה מהקהל זכתה לחיוכים וזה ממש ריגש אותי. הקטע השני Masa מתחיל קצת יווני-ים תיכוני במלודיה, עם מקצבים מעולם הג’אז. הייתי צריכה לצבוט את עצמי, כי יכולתי להישבע ששמעתי סקסופון (כנראה שאלה היו הקלידים) והגיטרה הייתהFאנקית להחריד.

ביום שלפני ההופעה שוחרר דאבל סינגל (Secret Path) והקטע הראשון ממנו, Lemon Skin, שהיום הקטע המוביל בספוטיפיי שלהם, מתחיל בקטע פסנתר שנשמע כמו GoGo Penguin (הרכב ג’אז פרוגרסיבי אהוב עליי מאוד, וגם הקטע שאח”כ – פורש, כמו המכונית, מאוד מזכיר לי אותם) וממשיך בפרוג רוק. גם כאן חברי ההרכב מראים את הורסטיליות הסגנונית המרשימה שלהם ומשאירים את הקהל לתהות “מה זה?”. ואז רועי (סודרי, המתופף) עצר כדי “לנצור את הרגע” ולהודות לקהל, אמר שהערב עוד רחוק מלהסתיים ושההופעה הזו אחת מהכיפיות שהיו להם בארץ. אני גם חושבת, ולא הייתי בהופעות האחרות שלהם. 

בקטע הבא “רוחות” מישהו בקהל צעק להם “מה זה השיר הזה? זה מקורי?” והוא באמת קטע מטורף. כהקדמה לקטע שאחריו Frankie, אחד מהם הצהיר “אם עד עכשיו לא כואב לכם הצוואר – הוא יכאב אחרי השיר הזה”. בשלב הזה כבר התפשטתי. נו, לא לגמרי. הורדתי את הג’קט. בחורף זה אומר הרבה. ואז הגיע Catnip והבנתי שהם נשמעים אפילו יותר טוב בלייב, שזה ממש ממש נדיר.

הקטע אחד לפני אחרון היה “חולות” שאני יכולה לתאר אותו פשוט כ”שלאגר.” ממש ככה. הכל במקום וזה כבר לא סביר. ואז הקטע האחרון בהופעה (Sky Blue) היה השיר הראשון שכתבו כהרכב אבל יצא ביום שלפני ההופעה. אחריו התחבקו וחשבתי לעצמי “איזה חמודים, כמה אהבה”. ואז זהו, נגמר. הייתי בטוחה שיהיה הדרן, אבל לצערנו עוד אין להם מספיק חומרים כדי לחזור להדרן (דורש טיפול דחוף). לא הספיק לי, אבל בכלל.

כמה מילים על הסוגה המוזיקלית: לא היה לי ברור מההתחלה ועד הסוף מה הז’אנר שהם מנגנים. שזה חלק גדול מהיופי של ההרכב הזה. יש בו הכל, כל מה שטוב. מרגישים את הפיוז’ן (איזורי הרוק והמטאל, Fאנק, ג’אז, קלאסי, אלטרנטיבי, אלקטרוני, ועוד), ובכל פעם שהרגשתי בנוח בתוך ז’אנר, הם באו וטרפו את הקלפים. אבל המעבר בין סגנונות נעשה אצלם בצורה כל כך טבעית ונונשלטית, שבכל אחד מהם הם נשמעים בבית. מהסיבה הזו סופה מזכירים לי הרבה הרכבים – עלו פה גוגו פינגווין קודם, והם גם מאוד הזכירו לי לעיתים את מיוז, רדיוהד, והרבה את קינג קרימזון (בעיקר הקטעים האינסטרומנטליים של ענקית הפרוג). Sufa הם כמו עוגה שיש בה גם את כל המרכיבית הנכונים וגם המינונים בה מושלמים. אני בת לשף קונדיטורית, אז תאמינו לי שאני עומדת מאחורי המטאפורה הזו. זה מתוק, אבל לא מידיי, טיפה מלוח מפתיע, ואפילו קצת חריף בקטע הלשון. כדי להסביר את הגישה שלהם לז’אנרים, אסף אמר שהכי יתאים ציטוט של אנטר שיקארי – “we’ve been abusing music genres since 2003”.

באיזשהו שלב בהופעה תהיתי אם לא חסר בס, אבל גלעד (מזמר, הגיטריסט) היה הרבה על הבאסים. מאוחר יותר אסף הסביר שהגיטרה מחוברת לשני מגברים – בס וגיטרה, וגלעד משתמש בפדל אוקטבר (שמוסיף עוד אוקטבה). זה, והורסטיליות הסגנונית שלהם, ממש מסבירים למה הסאונד שלהם כל כך עמוק, למרות שהם טריו.

לפני כמה ימים, כשראיתי את הפרסום של ההופעה הקרובה, רציתי להיזכר קצת ושמתי בנסיעה כמה קטעים שלהם. פשוט התרגשתי. נשבעת שעלו לי דמעות מרוב שזה יפה. אני זוכרת את הפעמים הראשונות ששמעתי אותם והכל נשמע לי מוכר, אפילו שזה מרענן וחדש וזו הפעם הראשונה ששמעתם אותם. מרוב עומק הם פשוט לא נשמעים כמו טריו, וכל קטע – צמרמורות. אפילו כשהם מוקלטים. נהיה ממש קשה לרגש אותי עם מוזיקה (וגם עם אוכל, ואמנות, ועוד כמה דברים – אבל זה לא לכאן) לאחרונה, בגלל שרף היופי שמוצב בפניי עלה לאחרונה משמעותית. קשה, בטח עד דמעות. והם מצליחים.

זו הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד על הרכב שהוא תופעת טבע וזה יתפוס, ולא רק כמטאפורה. השם סופה בהחלט הולם את התחושות, לקח לי הרבה זמן להירגע. יצאתי מההופעה עם צורך עז לספר עליהם לכל מי שאני מכירה ועשוי להתחבר, וזה גם מה שהביא אותי לכתוב את הסיקור הזה באופן כזה נרחב. מי שעוקב פה תקופה יודע שעל הרכבים אינסטרומנטליים קצת יותר קשה לי לכתוב, ואם כבר אני כותבת זה יוצא קצר.

תזכרו מה אני אומרת לכם – הם היורשים (הקצת יותר קונבנציונליים) של טאטרן ולדעתי יש להם פוטנציאל גם לעקוף אותם בסיבוב.

קצת רקע:

אסף כולה בן 25, רועי וגלעד בני 27 וכולם גדלו יחד בצפון, בישוב שמשית. אסף מספר שהם חברי ילדות ברמה הכי גבוהה שיש ועבר יחד כל דבר קשה שיכול לקרות. אסף למד בפנימיית יאסא לאמנויות בירושלים, וסיפר שכשהיה בן 18 גלעד נפצע אנושות בפיגוע בשמירה בחברון, ושההחלמה שלו היא בגדר נס רפואי. בגלל הקרבה של שערי צדק, בית החולים בו גלעד אושפז, אסף ביקר אותו המון. סיפר שברגעים כאלה מכריעים, לשמור את האנשים שאתה אוהב קרובים זה מבגר.

אז מסתבר שאבא של גלעד גם מוזיקאי ומנגן אצל דורי בן זאב (מה שמסביר את ההערה של אבא של גלעד מאחורי הקלעים כשהחמיא להם על הפוליריתמיקות ע”ג פוליריתמיקות, שזה ממש חמוד. כי הוא גם מכיר את המושג, וגם כזה מפרגן). ואם כבר אנחנו במשפחתולוגיה, אירוע שתרם לחיבור ביניהם (ומבחינת רועי היה ה-רגע שחיבר אותם) הוא כשאסף איבד את אמא שלו כשהיה בן 19 ושירת בצבא, אחרי שתקופת השירות של גלעד ורועי גרמה להם קצת להתרחק. אז בעצם הסיבה שאסף עבר ללימודים עם רועי וגלעד וחזר למוזיקה היא לטפל בנפש. להגיע לקתרזיס בסייף ספייס (כמו הציטוט האיקוני אך אירוני של הנדריקס: music is the safest kind of high”). משם התחילו לג’מג’ם באופן בלתי אמצעי וחסר אגו, למען המוזיקה.

אז מה עכשיו? שלושתם עוסקים במוזיקה ביומיום. אסף תיכף מסיים את התואר הראשון ועובד על אלבום של אמן ישראלי בשם אסף ברנע (מוזיקה קלאסית), וסיפר לי על הקסם שבחיבור למלחין דרך תווים. שלושתם מלמדים, גלעד מנגן עם פול טראנק. את המיקס עד שני הסינגלים האחרונים עשה גלעד בעצמו, ועכשיו הם התחילו להקליט ולעשות מיקסים אצל המפיק שלהם גיא – כדי לפתח את ההרכב למשהו שישמע (אפילו) יותר מקצועי ומהודק, בשאיפה לכבוש במות פסטיבלים באירופה. אני ממש יכולה כבר לדמיין אותם שם.

הופעות קרובות:

יום ה’ 22.6 – מופיעים בבזאר ליילי בסילו בהוד השרון

בשבוע הבא מופיעים בירושלים (עקבו אחריהם לפרטים נוספים)

שתי ההופעות בכניסה חופשית. לכו עכשיו (!!!!) לפני שהם מגיעים ל200 שקל כרטיס בדשא.

את הצילומים צילמה בכשרון רב טל פורמן