אורפנד לנד במועדון הגגרין 14.12.23, נר שמיני של חנוכה
לפני שבוע נסעתי לגגרין שספג אבידות קשות של חלק ממבקריו המסורים ביותר ואף עובדים, ורק בשבוע שעבר, חודשיים אחרי אסון השבעה באוקטובר המתמשך, חזר לאיזושהי שגרת אירועים. האתר של הגגרין, נכון לכתיבת הסיקור, עדיין לא מעודכן עם האירועים הנוכחיים. הכל מלא באירועים שחלפו, כשחלקם הגדול אירועים שהיו אמורים להתקיים ולא קרו. מעין אנדרטה לחלומות של כולנו, לעולם של לפני השבעה באוקטובר.
יצאתי מוקדם ותכננתי להספיק להופעת החימום של להקת Saffek שהאזנתי לה בדרך ומאוד הזכירה לי את Electric Zoo והסתקרנתי במיוחד לשמוע בלייב, אבל בגלל תאונה בדרך פספסתי אותם, והספקתי רק לקנות בירה לפני שאורפנד לנד עלו. אז בעצם כשחושבים על זה, השם “Orphaned Land” משמעותו המילולית היא “ארץ יתומה”, שבימינו עם ההקשר של האירועים האחרונים – פשוט מצמרר. גם העיתוי של ההופעה המיוחדת הזו, בנר האחרון של חנוכה (ובדיעבד, יום לפני אסון שלושת החטופים בסג’עייה בו נהרג יותם חיים ז”ל ששמו הוזכר בהופעה בשל היותו מתופף מטאל מוכשר והתפללנו כולנו לחזרתו בחיים) הוא מצמרר, למרות שמדובר במסורת של למעלה מעשור שקיבלה שם רשמי “חג האור-פנד לנד”.
מי שעוקב – קובי פרחי (הסולן ומנהיג הלהקה) פותח הרבה מהפוסטים שלו בפייסבוק ב”בוקר טוב/צהריים טובים/ערב טוב ארץ יתומה” וקורא לקהל המאזינים “לוחמי אור”. בעולם של לפני השבעה באוקטובר הרבה מהמאזינים שלהם היו בכלל בטורקיה, עיראק ושלל מדינות ערב ומדינות מוסלמיות. אחרי שבמהלך אוקטובר תיאר את התהליך של נטישת עוקבים וזירת קרב בדפים של אורפנד לנד ברשתות החברתיות, בסוף אוקטובר קובי כתב פוסט על הכאב והאכזבה ממעריצים שעוזבים אותם בגלל פוליטיקה ומלחמות. אבל עם כל הקושי, הוא שלם עם עצמו. כמו שכתב “את השלום נעשה עם מי שיקבל את קיומנו בעולם, וכשיהודים לא יפחדו להיות יהודים לא בארצם, או בכל מקום אחר בעולם בו הם…מסתירים את זהותם”.
ובהחלט הייתה שם הרבה גאווה. כמעט קצת יותר מידיי פאתוס בשבילי. אני בכלל לא אוהבת מטאל, ואיכשהו מאוד מתחברת למוזיקה של אורפנד לנד, חלוצי המטאל התנ”כי הים תיכוני. אז למרות המרחק הסגנוני, לא יכולתי שלא לבוא. ממה ששמעתי ממי שנכח גם בהופעה הראשונה ביום רביעי, הבנתי שהסטליסט היה שונה לגמרי וגם הייתה אווירה אחרת לגמרי בלילה שלפני, עצובה. אבלה. נדמה שלהופעה השנייה, שנפתחה שבועות בודדים לפני עקב ביקוש גבוה, אורפנד לנד הגיעו עם אנרגיות מחודשות, שנטענו בהן מהקהל שהיה שם רק יממה קודם. עם זאת, קובי התחיל את ההופעה עם פנייה לקהל ואמר: “בימים שאי אפשר להגיד ערב טוב אומרים שלום”.
הייחודיות של החוויה הזו הגיעה לשיא, מבחינתי, בשני רגעים משמעותיים, כל אחד מהם יותר מצמרר מהשני. הראשון כששרו את הקאבר לשיר “הגברים בוכים בלילה” שהוקלט בכלל בתחילת החגים, וlittle did they know כמה המילים שלו יהיו מדויקות חודשיים וחצי אחרי. שיר שמתחיל בשורה “איך לפתע כך היא מתה” ומסתיים ב”מי אשר שילם ביוקר – אין גם לו מחיר”. כל כך הרבה אנשים שילמו ביוקר, ואנחנו עדיין בעיצומו של אסון החטופים המתמשך, בו אנחנו נאלצים להתמודד ברמה היומיומית עם שאלת המחיר, כשבבוקר שלא מתחיל ב”הותר לפרסום” אפשר לנשום טיפה יותר עמוק, לכמה רגעים קצרים. הרגע השני שגרם לשיערותיי לסמור היה כשמקהלת Hellscore שרו את “באנו חושך לגרש” בהרמוניות מופלאות, כמעט על-אנושיות, ובלי הרבה תאורה האירו וחיממו את הלבבות של כולנו. מדהים שהקונספט של מקהלה ממחישה בצורת אודיו את הקונספט של “כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן” – כל אחד מהזמרים יכול להיות זמר או זמרת מופלאים, אבל ביחד זה פשוט נשמע כמו קסם, או כישוף.
עוד שני רגעים קסומים, ולאו דווקא מוזיקליים היו הדלקת הנרות ששילבה כמה ילדים וילדה (ונציג של חב”ד), ובזמן ההדלקה ציינו את יותם חיים ז”ל שביקשנו כולנו את שובו, ובאותו רגע הרגיש שיש לנו מספיק כוח לבקש מה שנרצה וזה יתגשם. כמה חבל שזו הייתה רק הרגשה באותו רגע. הרגע השני, שאחריו יצאתי מהגגרין עם המון תקווה ואנרגיות הייתה תקיעת השופר אחרי קריאות עם ישראל חי ואיחולים שיהיה שלום בכל העולם. אמרתי אמן וחייכתי לעצמי – זה היה הרגע שבו הרגשתי הכי הרבה תקווה לאומית מזה הרבה זמן.
קרדיט לתמונות סטילס: יוני שרמן
