סיקור הופעת העשור של אלקטריק זו בגגרין ב30 באפריל 2022 (לפני שחיממו את דיפ פרפל)
אני רוצה להקדיש את המילים הבאות לכל מי שנולד בעשור הלא נכון.
לכל מי שממש רוצה לגדל שיער, אבל יודע שזה כבר לא לגיטימי ואנחנו לא בוודסטוק ואפילו לא בפסטיבל נואיבה, ואז נזכר שבכלל יש לו קרחת ומפסיק לדבר שטויות לעצמו. וכמובן לכל מי שהיו מכנים אותה “פני ליין” אם היא הייתה מסתובבת בחוגים מסויימים בשנים המאוד מסויימות האלה (אני כנראה נכנסת בקטגוריה האחרונה, עוד לא התחלתי להקריח).
אלקטריק זו היא הלהקה הכי ותיקה שהכי מוזר שעוד לא שמעתם עליה. איזון מדויק בין רוקנרול חרבות לגרוב פסיכדלי, מקצבי ג’אז וFאנק ואפילו דיסקו וטיפה’לה רגאיי. כבר 10 שנים שהם שורפים במות קטנות וחינמיות וגם כמה פסטיבלים. ראיתי אותם בלייב בפעם ראשונה ממש שניה לפני הקורונה (שבוע לפני שהכל התחיל בארץ), אחרי בערך שנה שעקבתי אחריהם מרחוק, כולל הסינגל המעולה שלהם Sunshine שהיכה גלים ברדיו, ובצדק, כי פשוט יש בו הכל.
אז בהזדמנות זו, תנו לי לספר לכם קצת עליהם. חיים שכאלה ללהקה שסוגרת עשור של פעילות. אלקטריק זו הוקמה על ידי גל דוידסון (גיטרה, שירה) ורעמת התלתלים שלו, הם הוציאו 5 אלבומי אולפן ברמת הקלטה הכי גבוהה שיש, סאונד מהוקצע, tight ממש. וחלק מהם קיימים בגרסת ויניל עוד לפני שזה היה מגניב. אישית Childhood memories (האלבום השלישי שלהם, שיצא ב2019) הוא האלבום שאני הכי אוהבת שלהם, ולמרות שעוד לא שמעתי את שיר הנושא בלייב – לשמוע אותו מערבל לי את הבטן כל פעם מחדש. מה שכן, כל שיר שהם מנגנים בלייב מקבל חיים משלו עם סולואים משוגעים על כל אחד מהכלים – גיטרה, קלידים, תופים ובס. אחרי ההופעה הראשונה שראיתי שלהם הייתי פשוט בהלם שלהקה כזו פועלת בארץ, כמעט מתחת לרדאר. הם ישראלים!!! אז ממליצה להתחיל לעקוב אחריהם לפני שהם יגיעו למעמד ה”חוזרים להופעה אחת בארץ” ויקחו 300 שקל לכרטיס ביציע.
את אלקטריק זו בהופעת העשור בגאגרין ניסו לחמם “אלוקים”, שהם אלירן וקים, צמד רוק כבד (?). כשקים על התופים ואלירן ממש השתדל לגרום לזה שישמעו את הגיטרה שלו בהגברה. הסיבה שכתבתי “ניסו” ואני לא ממש בטוחה איזה ז’אנר הם מנגנים היא שאחרי שיר אחד שבו התבאסו על הסאונד, עשו הפסקה מתודית של כמעט 20 דקות שקים ניסתה להעביר במקצבי תופים והגיטרה של אלירן פשוט לא הסכימה להתחבר. באיזשהו שלב, הגיעו מההפקה והודיעו להם שנגמר להם הזמן. אופס. הלב שלי יצא אל אלירן, שבתגובה לבאסה זרק את הגיטרה על הבמה. רוקנרול? לא נורא, תשפשפו קצת את הנגינה ותהיה פעם הבאה.
באיזשהו שלב עלתה לבמה גל דה-פז (המלכה!) שיחד עם אלקטריק זו פשוט שרפה את הבמה. מודה שציפיתי שינגנו משהו מקורי של אלקטריק או של דה-פז בנד, אבל גם הקאברים עשו את העבודה. הופעת האורח הגיעה לשיא כשגל שרה את Think של ארית’ה פרנקלין (המלכה האם!) ועשו לי חשק לזרוק חזיה לבמה.
אני חושבת שזו ההופעה הראשונה שלא היה בי כעס על זה שלא היה הדרן. כן, התבאסתי כי רציתי עוד. אני לא יודעת מה גרם לזה שהם לא עלו, שמעתי שמועה על קטטה שהתחילה ליד הבמה בצד השני, אבל אני מטר וחצי והייתי עסוקה בלקרוא להם לחזור. אולי נסיון פוגו לא מוצלח.
בכל אופן – יש דיבור על זה שאולי הם יחממו את דיפ פרפל בהופעות שלהם בארץ. מחזיקה להם אצבעות ברגליים.
עוד לא פתחתם את הספוטיפיי?
אלקטריק זו יופיעו השנה באינדינגב ביום שבת, 22 באוקטובר ב15:30 בבמת הפיל. אם אתם מגיעים – אסור לפספס.
One thought on “מסע בזמן לשנות ה70 עם פירוטכניקה של המאה ה21 – Electric Zoo”
Comments are closed.
מסכים עם הכל!
אבל רק מחדד שהשיר האחרון (me and my machine, שיר ‘ל 20 דקות) הוא ההדרן/ג’אם סיום הקבוע שלהם.
והייתי בצד ההוא של הבמה, לא היתה קטטה, מישהו פשוט התעלף בשניה שנגמר השיר האחרון. זה היה מתואם להחריד, ממש על הביט האחרון הוא צנח על הרצפה ומי שהיו באזור היו בהלם וניסו לעזור לו.
אבל היתה הופעה משוגעת ואני ממש מצפה לאינדי!