האלבומים שעשו לי את 2025 – בחירות טייני גיגז (חלק א’)

יש שלוש סיבות מרכזיות שלקח לי יותר מחודשיים לפרסם את הפיצ’ר הזה, וזה עוד לפני המלחמה עם איראן. הסיבה הראשונה והמרכזית היא שב2025 יצאה כמות לא הגיונית של אלבומים מצוינים עד מדהימים בתעשייה הסופר קטנה שלנו. לא הערכתי נכון כמה זמן לוקח לאסוף, לבחור, לרכז מידע, להאזין ולכתוב על מעל ל30 אלבומים. הסיבה השנייה היא שאת נובמבר ודצמבר הקדשתי בעיקר ל4 הופעות של רדיוהד שטסתי לראות, ולקח לי לא מעט זמן לנחות מנטלית מהחוויה הזו. הסיבה השלישית היא אישית, ובמילים פשוטות – קרה הרבה בחיים שלי בחודשים האחרונים. אבל מה שהכי חשוב זה שהגענו לרגע וסוף סוף התפניתי לכתוב ולפרסם את הפיצ’ר הזה, שהתחלתי לעבוד עליו ממש כשהתחילה 2025. וכדי לחלק את העומס עליי ועליכם, הפיצ’ר ייצא בשני חלקים. אז שנתחיל?? אני מתרגשת בשבילכם.

1. שרון מנסור – Trigger

האלבומים בפיצ’ר הזה לא יהיו מסודרים בהכרח לפי איזשהו דירוג או תיעדוף, אבל האלבום הראשון הוא בהחלט אחת מגולות הכותרת מבחינתי מבין הריליסים הרבים של 2025. גילוי נאות, שרון היא המורה שלי לפסנתר בחודשים האחרונים. אבל יאמר להגנתי שהתאהבתי במוזיקה שלה והתחלתי לעקוב אחרי ההופעות שלה הרבה לפני.

לא רק אני התאהבתי ביצירה של שרון, שסובבת סביב החוויה האנושית מול מציאות רגשית דינאמית שכוללת התמודדויות, סערות, וצמיחה מתוך כאב – האלבום Trigger יצא תחת הלייבל הגרמני ACT שדואגים לה לטורים תדירים וממש ברגעי כתיבת שורות אלה שרון נמצאת עם שני חברי הטריו שלה בגרמניה לסבב הופעות זריז (אולי מתישהו היא תספר לכם את הסיפור המלאה של הטיסה ממצרים דרך אתונה, בעקבות סגירת השמיים). האלבום הגיע אחרי שני אלבומי סולו פסנתר, והפעם הצטרפו אליה דוד מיכאלי על הקונטרבס ודוד סירקיס על התופים (יהלי שטרן בהופעות, עקב המעבר של סירקיס לניו יורק) כשחקני חיזוק. כשמו כן הוא, טריגר (האלבום, ושיר הנושא שלו) מדבר על התנודות, מאבק בין איזון לכאוס, חוץ מהשיר Big Dreams in Kadikoy שנכתב לפני כעשור באיסטנבול. חלק מהקטעים כבר יצאו באלבומי הסולו הקודמים (כולל את אחד הפייבוריטים האישיים שלי Tunnel Maze). הפייבוריט של שרון הוא כנראה Change Your Narrative, למרות שהוא כנראה לא הקטע הכי קל להאזנה באלבום, בגלל שבעיניה הוא הכי מבטא את השפעות הפרוג מהסבנטיז המשמעותיות על היצירה שלה. יש בו הרבה שכבות סינתים, ולמרות שהווייב משתנה במהלכו – יש מוטיב שנשאר והוא פשוט מנוגן בצורה שונה.

עכשיו אני קולטת שעוד לא עניתי על שאלת השאלות – מה גרם לי לפתח קראש עוצמתי על המוזיקה של שרון מנסור? לפני הכל הצורה שבה היא מעבירה רגש דרך מקצבים וסאונדים משתנים, ועוד אלמנט שאישית אותי קונה, זה האקלקטיות והשילוב בין מזרח למערב. למרות שאפשר להגדיר את האלבום כאלבום ג’אז, שומעים מאוד בבירור את השורשים המזרח-תיכוניים וההשפעות האלקטרוניות, והכל ביחד פשוט עובד באופן קסום.

למרות כל הסופרלטיבים, עוד לא יצא לי לראות הופעה מלאה של הטריו, וגם כתבתי על זה כאן. מקווה שלא אצטרך לטוס בשביל זה במיוחד לברלין. בכל אופן, בינתיים רכשתי ויניל ואני ממליצה גם לכם.

2. אלכסנדר בו – The Experimental*

מדובר באלבום מופת, לא פחות. אלבום הבכורה של מוזיקאי העל אלכסנדר בו (הלא הוא שחר אלבו, אחד ממייסדי שבר רקורדס) אחרי 3 EPs. רוב השירים באלבום נכנסו לי לפלייליסט הקבוע בספוטיפיי, ומידיי פעם קופצים לי שירים שחרשתי עליהם טיפה פחות מאחרים. כל פעם שזה קורה אני שואלת את עצמי, לפעמים בקול, “מה זה השיר הזה ולמה הוא כזה טוב?” ואז אני בודקת ומגלה ששוב מדובר בשיר של אלכסנדר בו. בגדול, יש בו ממש את כל מה שאני אוהבת במוזיקה. ליריקה לא פחות מגאונית, כזו שגורמת גם להרגיש וגם לחשוב, אקספרימנטליזם מלודי בדיוק במידה (כזה שלגמרי מצדיק את שם האלבום), והרבה דמיון לרדיוהד שהם השראה ברורה ליצירה של המוזיקאי המבריק שהוא. 

האלבום נפתח בקטע Who’s Afraid of Virginia Woolf? שגם אם נשים בצד את השם הגאוני שלו (מי שמכיר אותי יודע שאת התואר הראשון שלי עשיתי בספרות אנגלית, ויש לי בספריה לא ספר אחד ולא שניים של הסופרת המהוללת והמטורללת על שמה נקרא השיר), הוא מתחיל ברעשי אולפן ומקצב סוחף, ממשיך בפיוז’ן ז’אנרים שכולל גיטרה בלוזית עם נגיעות דיסטורשן וקטעים גרוביים עם בס דומיננטי, ואפילו צעקות עמומות. כיף טהור, סאונד לא פחות ממושלם. גם הקטע שאחריו Bartender’s Guide to Music Theory מרשים בסאונד שלו ומזכיר לי חלק מהקטעים האקספרימנטליים יותר של The Smile. גם השיר Poor Little Rich Girl (Shirley) ראוי לציון, והוא לדעתי אחד הקטעים היותר קליטים באלבום. כזה שלא אופתע בכלל אם יכנס לפלייליסט ברדיו. באלבום נכלל גם הקטע הגרובי Tongue-in-Cheek שנשמע כאילו יצא מתוך אלבום של The Strokes, שיר feel-good על חברות, עושה חשק להיות חלק מהחבורה של שחר ושות’. 

הבוטניקלז, הלא הם ההרכב של אלכסנדר בו, הם ארז נדלר על התופים, איתי ויטמן על הגיטרה, ורותם ג’רד (שמופיע בחלק ב’ של הפיצ’ר הנ”ל), מופיעים יחד כבר מ2021. את האלבום שחר כתב והפיק בעצמו, ואם עד כה זה נשמע לכם לא הוגן שהוא קיבל כאלה ערימות של כישרון, הוא גם מעצב גרפי לא רע בכלל.

לסיכום, כמו שציינתי בפסקה הראשונה, מדובר בלא פחות מיצירת מופת. אין לי ספק שברגע שהמוזיקה שלו תנחת על האוזניים הנכונות תגיע גם הצלחה מסחרית משמעותית לאחד היוצרים הכי מסקרנים שנשמעו באיזור.

3. דני קוטנר – Lilly

דני הופיעה בפיצ’ר נשות השנה של 2024 וכבר אז כתבתי שהמוזיקה שלה נעה על הסקאלה בין יפה ליפה מידיי. מאז דני התפתחה מבחינה אומנותית, דאגה להקיף את עצמה במוזיקאים מוכשרים, ובאלבום האחרון שלה Lilly (על שמה ולזכרה של סבתה של דני – לילי איינציגר ז”ל) יש כמה קטעים קליטים וקצביים יותר, אך עדיין מתקתקים כמו Growing Apart הממכר שגם יצא לו קליפ מושקע ואמנותי.

האלבום נפתח בשיר Seeds שמבטא את ההאיחזות ביופי ותקווה למרות כאב המלחמה והשנאה שמקיפה אותנו, והוא לחלוטין מעביר את התחושות האלה. משם נפתח עולמה הפנימי של דני בהדרגה וחושף עדינות ומולה מורכבות, והרבה רגש. ראוי לציין לטובה את מפיק האלבום גל עובד שמלווה את היצירה של דני כבר שנים והוא שותף מלא ביצירת האלבום שהוקלט באולפני פלוטו, ותרמו לו גם מוזיקאים מוכשרים כמו יובל דרבקין, מתן אגוזי, גיאגיא, איתמר שדות בהפקה ועוד. שיר הנושא של האלבום “לילי” שאותו עוטפים שאר השירים באלבום הוא הראשון שנכתב משירי האלבום. דני מספרת שבימים אחרי מותה של סבתה לילי, היא הייתה פוגשת אותה בחלומות ברמה יומיומית בחלומות והן היו יושבות אצלה בסלון כאילו הייתה עדיין בחיים. כשהייתה מתעוררת, הרגישה שמדובר בזמן איכות יקר. לאחר סיום הקלטת האלבום, לא היה לה ספק למי הוא יוקדש.

אחרי האזנה לאלבום, והופעה של דני במועדון הAmama האהוב עליי במיוחד (שהצלחתי להגיע אליה אחרי כמעט שנתיים של תכנון, עד כדי שדני הגיעה לרשימת ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן שפרסמתי השנה), אין לי ספק שדני קוטנר תמשיך לצבוע את פני הסצנה המקומית בצבעי פסטל ואבק פיות ותמשיך לכבוש את האירופאים בטורים האינטימיים שכבר יצא לה לעשות בלונדון, אמסטרדם ואפילו הודו. מצד אחד היא קצת נשמעת ונראית לא מפה (בכל זאת נולדה בהולנד), אבל מצד שני אין יותר ישראלי מהחווייה שהיא מתארת, והיא לא מוותרת על עבודה עם מוזיקאים ישראלים.

אהבתי במיוחד: Growing Apart (שמזכיר קצת בהתחלה את Happy של Pharrel) ו- Big Mouth הגרובי

4. אולי דנון – השבר הסורי האפריקני 

אני עדיין מנסה לענות לעצמי על השאלה האם אולי דנון הוא יותר כותב שירים מחונן או זמר ונגן מוכשר, ופשוט לא מצליחה. גם. וגם. רמת הכתיבה של השירים לא נופלת מהענקים שבבירור מהווים לו השראה, וזה גם לא רק קול טוב ועמוק – ההגשה של דנון אינטליגנטית ומלאת רגש, שמזכירה אחד, אריק איינשטיין, שגם מסומפל בפתיחת של השיר שירימאתמול שאני פשוט לא מצליחה להפסיק לשמוע. על הדמיון הזה כבר כתבתי (וקוטנר אמר את זה קודם, לפניי, אבל זה לא משנה) בפיצ’ר ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן, ולצערי נכון לכתיבת שורות אלה באמת עדיין לא ראיתי את אולי דנון לייב, אבל ברור לי שיש לו ערימות של כריזמה ונוכחות בימתית יוצאת דופן.

קצת על האלבום, השלישי של אולי דנון. עומר שונברגר הפיק מוזיקלית ועזר לדנון לגבש סגנון ייחודי ואחיד, אבל גם לא מונוטוני. האלבום הוקלט בחדר אחד, עם כלים חיים בלבד וישירות לתוך טייפ, מה שיצר סאונד חם וחי וקצת וינטג’י. השירים כולם עוסקים בשברים, אישיים ולאומיים, מנקודת מבטו של בחור צעיר בארץ סוערת שמשוועת לרגיעה ושלום (כותבת רגע אחרי שיצאתי שוב מהממ”ד). מפתיע שרוב שירי האלבום נכתבו לפני פרוץ המלחמה ונשמעים אפילו קצת נבואיים בקונטקסט שבו יצאו. כל המילים והלחנים פרי יצירתו של אולי דנון וניגנו איתו בין היתר עמר גושן, ליהיא אם, ומאי סגל.

אהבתי במיוחד: שירימאתמול (!!!) ששמעתי כבר כמות תלת ספרתית של פעמים, השיר ’73 עם המתח המכביד בין המזרח-תיכוניות לישראליות שנפתר בפזמון, והשיר “ולפנינו” שחותם את האלבום עם סאונד שמתחיל יווני-ים תיכוני ומסתיים בשורה שחוזרת על עצמה, במקצב שמשתנה בפתאומיות לרוקיסטי, ויוצרת הרגשה של יצירה רדופה (במובן של haunting) ומשאירה טעם של עוד: “נרדמת בלילה על הכביש אז קמתי ויצאתי להציל אותך”.

5. רעות דורון – אלף פנים לאבל

מדובר באלבום השני של הזמרת-יוצרת רעות דורון והראשון בעברית, אחרי האלבום הראשון באנגלית שיצא לקראת אמצע 2023, שניה לפני שהשתנו לכולנו החיים, והשם של האלבום החדש “אלף פנים לאבל” שיצא תחת הלייבל גוסטאון של שוזין מרמז על החוויה הקולקטיבית והאישית שצבעו את היצירה שלה מאז. לרעות קול מלאכי קליל ומרחף, אבל גם לעיתים שבור ומלא כבדות, ולפני שהשיקה את האלבום (שלווה במהלך של מחיקת הגריד אינסטגרם שלה ושינוי הטאגליין משם הבמה Tuti תחתיו הוציאה את אלבום הבכורה באנגלית לשמה המלא בעברית) הכרתי אותה בעיקר כזמרת הרקע של מוזיקאים מוכשרים כמו עלמה גוב, מיקה טל ואלן טיון שגם השתתף באחד מהשירים באלבום הקודם ועזר בהפקה של האלבום, יחד עם מתן (שגם ברשימה השנה), דניאל יצחקי (שהאלבום הקודם שלו כיכב ברשימה של שנה שעברה, והאלבום האחרון יככב ברשימה של 2026 בוודאות) ויונגי. 

זה אלבום למי שרוצה להרגיש. למרות שלהרבה מהשירים יש סאונד אלקטרוני, הוא נשאר חם בעקבות ההסתכלות פנימה והאינטימיות של השירים, שגורמות למי ששומע את האלבום להתחבר למנעד הרגשות שמתעוררים כחלק מההאזנה. השיר הפותח “כל מה שנשאר“, למשל, הציף אותי בעצבות לא מוסברת, אחריו “חולמת במעגלים” הכניס אותי לסחרור ובלבול, וכך ממשיכה התזוזה באיזורים המלנכוליים לאורך ההאזנה לכל האלבום. בכתבה שהתארחה בה במגזין טיים אאוט, סיפרה שהאלבום נולד אחרי שיתוק אומנותי שאחז בה אחרי הטבח הנורא באוקטובר, ובטקסטים שכללה באלבום היא מעלה שאלות קיומיות קשות (כמו בשיר “לבד”) על הניתוק והעתיד חסר הוודאות (שמתבטא ביתר שאת בשיר “בנינו עולם“). האלבום מסתיים בשיר “אמת” שנותן תנופה של תקווה והקלה גם מבחינה לירית וגם מבחינה מוזיקלית, אחרי רגשות לא פשוטים שהמאזין מתעמת איתם, סוף סוף אוויר לנשימה. סיום מושלם לאלבום מושלם.

מרגיש לי שנדרשת עוד האזנה כדי לבסס את החיבור שלי עם היצירה, ושיש פה פוטנציאל התמכרות לא קטן, וזה עוד לפני ששמעתי אותה לייב עם החומרים המקוריים שלה. אני מקווה שהיא תוחמא מההשוואה, רעות דורון בעיניי היא הגרסה האפלה והעמוקה יותר של עלמה גוב, ובהתחשב בזה שיש חפיפה כמעט מלאה בין הפרסונות בסביבתן של שתיהן, זה לא מפתיע.

אהבתי במיוחד: חולמת במעגלים (בשיתוף עם YONGI), בנינו עולם, עץ הדעת

6. בר גבע – Faces of Demonstration

לפני שאני מתחילה לדבר על המוזיקה עצמה, אני רוצה לציין את העטיפה המטורפת של האלבום (ארט של האמנית ג’ניפר אבסירה) שתואמת את השם המתוחכם Faces of Demonstration. האלבום של הטריו של בר גבע הוא יצירת ג’אז מופלאה עם השפעות מגוונות, וכהרכב שמוביל אותו קונטרבסיסט אי אפשר להתעלם מהדמיון למוזיקה של קונטרבסיסט אחר שהצליח מאוד בעולם.

את הופעת ההשקה של אלבום הבכורה הזה סיקרתי בפוסט אינסטגרם בספטמבר, אחד מהסיקורים האחרונים שפירסמתי בעמוד (ככה יצא), ובצירוף מקרים קוסמי הופעת ההשקה התקיימה בדיוק ביום הוצאת האלבום. החלטתי שאני מחכה לשמוע את האלבום לייב ואני שמחה שעשיתי את זה. אמנם שלושה מוזיקאים שמשתתפים בהקלטת האלבום לא התארחו בהופעה (הזמרת מנו פליקטוריו, און יוסף קדוש ומיקה ריעני), אבל בגלל האופי האלתורי של הז’אנר והאלבום, ההתפתחויות בלייב עבדו ממש טוב, יחד עם חברי הטריו הקבועים ערגה קוטלר על הפסנתר ואיתי היבשר על התופים. 

זה אלבום שיתחבב על כל מי שאוהב ג’אז, ולחלוטין אפשר לשמוע את ההשפעות שבר גבע מצהיר עליהן – מוזיקת עולם, מוזיקה קלאסית מודרנית, פט מתיני וצ’יק קוריאה, השפעות ים תיכוניות ועוד. השם המסקרן (והמוצלח!) של האלבום משקף את החלקים השונים ביצירה שמתקבצים לכדי קול אחד, ובתוך היצירה מסתתר גם ה-demon, הדחף היצרי שמניע את היצירה. בנוסף, השם הוא גם קריצה לPictures at an Exhibition של המלחין מודסט מוסורגסקי.

אהבתי במיוחד: Snakes and Ladders ו- Faces of Demonstration שיר הנושא של האלבום

7. לירקס – Inner Melodies 

השם הוא לירי אחאי. אתם בטח תוהים “רגע, אחאי נשמע ממש מוכר…” ואתם צודקים, זה לא שם משפחה נפוץ כמו לוי או כהן. לירי הוא אחיה הקטן של סתיו אחאי שכיכבה ברשימת אלבומי השנה בשנה שעברה, ונראה שהכישרון לגמרי נשאר במשפחה. ולמרות הדמיון הסגנוני ביניהם (בכל זאת שני תפוחים שנפלו מאותו העץ), אשים מעכשיו את פרט המידע הזה בצד.

האלבום Inner Melodies אמנם קצר (17 דק’ בלבד), אבל שומעים סאונד אישי, ייחודי ומגובש. אוסף הקטעים האינסטרומנטליים הזה מהווים יצירה שעוברת בקלילות בין קטעים אלקטרוניים לקלאסיים ואקוסטיים, ושומעים בבירור את השפעות הג’אז והבוסה נובה (במיוחד בקטע הקליל Vecchio Nuovo). לירי מצליח להביא סאונד חדש שמתכתב עם עמודי התווך המוזיקליים עליהם נשען. מעבר להלחנת הקטעים, לירי אחראי גם על ההפקה, נגינה על הפסנתר, ביטים ומיקס, ואני סקרנית מאוד לשמוע לאן יגיע ואיך היצירה שלו תתפתח.

אהבתי במיוחד: Home ו-Snow

8. יעל אריאל – The Mystery Itself 

זהו אלבומה השני של הסינגר-סונגרייטר והמפיקה יעל אריאל, אבל היצירה הראשונה שלה שנוצרה בשלמותה על ידה. כמו ששם האלבום קצת מרמז, היא קצת אניגמה בעיניי – בקושי מצאתי פרטים עליה ברחבי המרשתת, נתקלתי בה ממש במקרה באינסטגרם, אין לה המון הופעות, היא הרבה בחו”ל… ולא ברור איך בגיל 23 הספיקה להוציא שני אלבומים, אחרי שהייתה הסולנית של הביג בנד הירושלמי במשך שלוש שנים ואף הופיעה איתו בפסטיבלים בארץ ובחו”ל. אבל אני עוד אפצח את העניין ומתישהו גם אצליח להגיע להופעה ולסקר. מבחינה סגנונית, אפשר לשמוע בבירור שמדובר במישהי שהתחילה את דרכה כזמרת ג’אז, והשירים נעים דרך עולמות האינדי, R&B, יש שיגידו trip-hop, ובשירים מסוימים (כמו Did You Forget השקט) יש נטייה לכיוון הניו-סול, ואפילו בוסה-נובה כמו בשיר Nikola, וכמובן כמו שמרמז השם של השיר DRUMI BASS – דראם אנד בייס. צבע הקול שלה מיוחד, שומעים בשירים ובשירה שלה אופי ייחודי. הבס דומיננטי בכל השירים, והווייב מאוד מלודי ולא צפוי בקטע טוב. הרבה מהקטעים הזכירו לי קצת את Moonchild עם ווקאלז עמוקים יותר ופחות כלי נשיפה, חלק את Massive Attack ואת Sia מהתקופות היפה שלהם. ליעל אריאל יש המון פוטנציאל, ואני סקרנית לשמוע מה היא תביא ואיך היא תתפתח. יעל מספרת שכתיבת האלבום הייתה יומן אישי שבו היא מתעדת וחושפת חוויות מהחיים הפרטיים שלה תוך נגיעה בקשת הרחבה של הרגש האנושי.

אהבתי במיוחד: Right Stripes ו- I Used to Understand You

9. יונתן טג’ר – Look Above

יונתן טג’ר אמנם מתופף, אבל הוא גם מלחין מחונן ומעבד מוכשר. סוג של ילד פלא, שכבר בגיל 17 התקבל והתחיל ללמוד באוניברסיטת ברקלי למוזיקה (מישהו לא מכיר?), וכבר בגיל 21 סיים שם תואר ראשון. קשה לא לציין את הייחוס המשפחתי שלו כבן הדור הצעיר למשפחת בנאי, ולא בחסד – השפעת פיוטי בית הכנסת המשפחתי השפיעו מאוד על היצירה שלו.

את האלבום יונתן יצר מתוך אבל על אימו ז”ל שנפטרה, ובאופן אישי אני יכולה לשמוע את הרגש הנוגה, הכאב וחיפוש השורשים בכל אחד מהשירים באלבום. חלק מהקטעים אינסטרומנטליים, וחלקם עיבודים לפיוטים מבית הכנסת (כמו “הנשמה לך” עם אביתר בנאי), ויחד יוצרים חיבור אותנטי ואקלקטי בין מזרח ומערב, הזהויות השונות שמרכיבות את הדמות והאופי שלו כמוזיקאי. איתו בהרכב מנגנים און קדוש על העוד, עדן גיאת (שגם האלבום שלו ברשימה השנה) על הפסנתר ודוד מיכאלי על הקונסטרבס ויחד הם סופר-גרופ סוחף מלא כישרון ורגש. בפברואר האחרון יצא לי לראות אותם בלייב בפעם הראשונה (יחד עם יובל דרבקין על הסקסופון) במועדון האזור ואין לי ספק שזו רק ההתחלה.

אהבתי במיוחד: לך אלי, When They Have to Say Goodbye

10. דנדי – DANDI 

דנדי (דנה הרץ) היא זמרת ויוצרת שמתגוררת בניו-יורק כבר עשור, אבל בינואר האחרון הגיעה לאממה לחלוק עם הקהל הישראלי את היצירה שלה. היא משלבת בעיקר בין ג’אז וR&B והקול שלה קליל ומדויק. האלבום הוקלט ברובו לייב בארבעה ימים בכפר קטן וציורי בשוויץ עם טל משיח (שהוא גם בעלה אבל הלו זה לא בלוג רכילות), עפרי נחמיה (שגם האלבום שלו ברשימה השנה!) וסתיו אחאי חברי ההרכב שלה, והשתתפו ביצירתו גם דניאל הרלב כמפיק-שותף, אבישי כהן שניגן בחצוצרה באחד השירים, אגוזי שעשה מיקס ועוד.

רוב הסיכויים שהמילים שאכתוב מעבר לזה יגרעו מהיופי של היצירה הזו. אז אשלח אתכם להאזין, ואני מראש מזהירה – היא לא סתם בינלאומית, זה אלבום ברמה בינלאומית.

אהבתי במיוחד: Dizzy, Again n’ Again, ו- You Make Me Smile

Cover Design by Shani Nizan

11. טוקי שטרן – הכל עובר

טוקי שטרן מוכר בעיקר בתור הקלידן של רבים וטובים בסצנה המקומית, אבל השנה עם אלבום הבכורה “הכל עובר”, הוא מתגלה כיוצר מוכשר ביותר בפני עצמו (עם קצת עזרה בהפקה ובכתיבת הטקסטים משוזין, שכבר הוזכר בפיצ’ר הזה, ועוד). טוקי הוא מהיוצרים שיודעים לבטא בצורה מאוד משכנעת שילוב שנדיר בטבע – העוצמה שבעדינות. ברגישות אין קץ הוא שר שורות כמו “אני צריך חיבוק“, שקצת מזכיר את אביתר בנאי, בשיר שפותח את האלבום ו”כל הקסם והשקר, כל הכאב והאושר – בלעדיהם אני לא שלם” בשיר “להסתכל בעיניים” שמגיע מיד אחריו. כמיטב היוצרים הישראליים, גם לו יש שיר בוסה נובה, הקטע השלישי באלבום שנקרא “תופסת” ונשמע כמו מתי כספי הצעיר. השיר שבא אחריו “סבל רב” זה באנגר רציני והפתיחה שלו נשמעת כמו ענק מוזיקאי ישראלית אחר – יוני רכטר, אבל הוא ממשיך קליל, קצבי וסוחף, ושברתי את הראש הרבה זמן לפצח איזה שיר הוא מזכיר לי עד שבסוף נשברתי. כנראה שהוא מזכיר לי את עצמו. גם הקליפ שלו איקוני. האלבום נסגר עם שיר הנושא “הכל עובר” שהופך את השהייה ברגשות קשים לנסבל, כי הוא פשוט כל כך נעים ובאמת מרגיש כמו “חיבוק גדול, אוהב” (וקלואוז’ר מופלא לאלבום שהתחיל ב”אני צריך חיבוק”) ואני משתכנעת בזה שהכל עובר. גם טוקי נכלל ברשימת ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן, ואני מקווה שזה יתוקן בקרוב.

אהבתי במיוחד: תופסת, סבל רב (אבל כמעט כל השירים נכנסו לי לפלייליסט הקבוע)

12. הדר נויברג וקטיה טובול – Zero Point 

קטיה (פסנתרנית ומלחינה) והדר (חלילנית, מלחינה ומעבדת) הן שתי מוזיקאיות ג’אז בינלאומיות מהטובות ביותר שיש לנו כאן, והפסנתר והחליל משתלבים בעדינות ובטבעיות וכל כך מחמיאים זה לזה. האלבום מלא ביצירות קסומות שסוחפות את המאזין למסע של ממש (ולא אחד קצר, מדובר באלבום של שעה ו-12 דקות וכולל תשעה קטעים). חלק מהקטעים הם קטעי דואו אינטימיים, וחלקם יצירות מלאות ושופעות שמנוגנות על ידי הרכב של מספר נגנים. היצירות באלבום הן לקט של לחנים מאת שתי היוצרות, ועם השפעות שונות ומגוונות החל ממוזיקה קלאסית וכלה במקצבים ברזילאים, וכמובן ג’אז על גווניו. שיתוף הפעולה הזה ביניהן החל בפסטיבל קווינטה כשהופיעו עם מחווה לאליס קולטריין (שבאלבום יש ביצוע מחודש ליצירה שלה, בנוסף לוויין שורטר וצ׳ארלי היידן), ומיד הרגישו את הניצוץ והכימיה המוזיקלית, למרות שבאו מרקעים שונים.

אהבתי במיוחד: Zero Point שיר הנושא, ו- Firenze ששניהם גם יצאו כסינגלים

קאבר של האלבום בעיצוב של מאיה ויצמן

13. סול מונק – New Moves

אלבום שלישי אחרי גאפ של כמעט עשור לסול מונק (המתופף אביב כהן) שהפיק בעצמו, והלחין יחד עם דור סמוחה על הבס ותמוז דקל על הגיטרה (ובשיתוף מוזיקאים מוכשרים נוספים כמו ניתאי הרשקוביץ, קרן דוניץ, אבישי כהן על החצוצרה בRipples, דנה דוניץ, ושוזין – פעם שלישית גלידה). מדובר באלבום שהוא קרוס-ז’אנר, על גבול האקספרימנטלי, אבל עם השפעות אלקטרוניות נרחבות וכמובן גם התכתבות עם ג’אז גרובי במיוחד. רוב הקטעים באלבום נכנסו לפלייליסט שלי, ולשמחתי גם יצא לי לשמוע את רובם לייב, ובכל זאת סול מונק נכנס לרשימת ההופעות הכי טובות שלא ראיתי – כי בשתי ההזדמנויות שכן הזדמן לי, אלה היו הופעות קצרות של פסטיבל. 

ארט קאבר: שי צפוני

אהבתי במיוחד: She Said שפותח את האלבום עם דקלום ביפנית מאת יושי היגושי נספח התרבות בשגרירות יפן בישראל – דמות בולטת בסצנה, New Moves שיר הנושא, ו- Ripples

14. באבל ראפ טראפ – Enter the Bab 

לאחרונה סוף סוף סימנתי וי על הופעה שלהם אחרי שנכללו בפיצ’ר שכבר הזכרתי כאן יותר מוקדם, ההופעות הכי טובות שלא ראיתי, וכל כך נהניתי עד שגם רכשתי ויניל של האלבום המדובר. זהו האלבום השלישי של הרכב האינדי התל אביבי, וניתן לשמוע בבירור את ההשפעות האקלקטיות, החל מג’אז כמובן, דרך ניו-ווייב ועד לרוק אלקטרוני, והם גם נעים ביניהם ולפעמים אפילו בקיצוניות. הם גם מספרים על התהליך היצירתי של האלבום, שאחרי שנים שהם עובדים יחד ואחרי סיבוב הופעות בגרמניה שבו עברו בין מועדוני ג’אז מחתרתיים לפסטיבל מוזיקה כבדה, הם גיבשו חזון שגיבש את ההשפעות המגוונות שלהם וחוגג את ההשראות המוזיקליות.

לא מפתיע שקשה להגדיר את הז’אנר(ים) של ההרכב, כשהוא מורכב ממווזיקאים בעלי רקע כל כך מגוון: נועם שפירא על הסקסופון, תומר זוזובסקי על הבס, אייל ערב (איילו) על הקלידים, גיא בן עמי (גיאגיא) על התופים ואוריה חדד על הגיטרה. עם זאת, בניגוד ללהקות אינסטרומנטליות אחרות, באבל ראפ טראפ (טאנג טוויסטר של ממש) יוצרים שירים עם מבנה ברור ומלודיה שממש אפשר לשיר אותה. פשוט, כביכול, מבחינה מלודית, אבל מורכבות סגנונית. בדיוק איך שאני אוהבת את זה.

אהבתי במיוחד: Bab’s Vacation, At the Gym הכיפי ו- The Flight הדרמטי

15. מקומבה (ניר קליינר) – The Voodoo You Do 

אני כבר שנתיים מחכה לכתוב לכם על האלבום הזה, ואין ראוי ממנו לחתום את החלק הראשון של הפיצ’ר הזה. הייתי כבר ב5 הופעות של מקומבה, או אולי יותר, אבל איכשהו מהופעה להופעה הם משתפרים ואני צוללת עמוק יותר ויותר לתוך העולם הקסום (שלא לומר מכושף?) שיצר ניר קליינר עם הקווארטט שלו. זה כאילו ג’אז אבל לא לגמרי רק ג’אז, כי יש שם גם המון גרוב, השפעות ברזילאיות מהשורשים המשפחתיים של ניר עצמו, וגם נגיעות אפרו-ביט מקפיצות. ניר קליינר הוא מתופף וירטואוז, נגן מבוקש ביותר (יש בדיחה בסצנה, שאני אפילו לא יודעת אם הוא מודע אליה, על הזמן שהוא לא נמצא על הבמה בפסטיבלי אינדי), ומפיק מוזיקלי מוכשר. אולי יצא לכם לראות אותו על הבמה עם עלמה גוב, אסף אמדורסקי, ועוד… אבל היצירה של מקומבה מספקת הצצה לעולמו הפרטי של קליינר, כולל סיפורים ללא מילים, אישיים ומשפחתיים. 

מה שמביא אותנו לסיפור מאחורי השם מקומבה והקשר של ניר קליינר לברזיל. מקומבה הוא מושג מעולם הטקסים הרוחניים בברזיל (שלא לומר הכישוף?), עליו למד ניר מסבתו שנכחה בטקס שנקרא קנדומבלה. גם סבו של ניר נולד בברזיל ואמו אף גדלה שם, והדואליות הזו מאוד נוכחת גם ביצירה שלו כמוזיקאי – החיפוש אחר הזהות, הצליל המקורי, תוך הישענות על קדושה של טקסים ישנים וחיבור לגרוב עכשווי. אל מסע החקר הזה הצטרף דניאל הרלב שעזר להפיק את האלבום בשנתיים שקדמו להוצאתו, ומורגש שהיה איסוף חומרים מוקפד וכמיהה ליצור משהו יפה באמת. 

כמו שכבר כתבתי בפעם הראשונה שסיקרתי הופעה של ההרכב הזה – מקובה זה מסע. ביערות מכושפים, בימים סוערים, וגם בשדות שלווים. עוברים בין עולמות ובין יבשות, ובכנות אני לא יכולה לחכות לפעם הבאה שאצטרף למסע. בינתיים הסינגלים מהאלבום הושמעו בכל תחנות הרדיו המובילות בארץ וההרכב הספיק להופיע בפסטיבלים כמו אינדינגב ופסטיבל הג’אז בירושלים.

אהבתי במיוחד: Pinky Promise הרבגוני שפותח את האלבום, The Voodoo You Do הרומנטי והמכשף

תודה רבה למוזיקאים ששלחו חומרים כדי להקל עליי בעבודת הכתיבה, וכמובן על היצירות המדהימות שלכם. אל תפסיקו ליצור, ובבקשה תמשיכו לקרוא לי לתעד את הקסמים שלכם על הבמה. ותודה מיוחדת לליאור שגיא המוכשר עד מאוד שעוזר לי כבר שנה שניה עם ויז’ואלז מעולים בול בווייב של העמוד, (וצפוי להוציא אלבום השנה בעצמו). ולכם, על המילים הטובות והתמיכה – זה הדלק שלי להמשיך את הפעילות של העמוד ולהביא לכם קצת מהעולם שלי וכמה שיותר מוזיקה מקומית איכותית שלא תמיד חודרת למיינסטרים.

אוהבת,
טייני דנה.

והנה פרס למי שהגיע עד הלום, פלייליסט ספוטיפיי עם השירים האהובים עליי מהאלבומים בפיצ’ר 🙂