מפה לשם עברו שבועיים מאז שפירסמתי את חלק א’, אז לרגל כניסתנו לרבעון השני של השנה, עונת האביב, והשנה החדשה ע”פ התנ”ך – הגיע הזמן לסגור את הסאגה הזו. אין ספק שאלה זמנים מאתגרים, אבל באופן אישי אני מוצאת במוזיקה המון נחמה. ובעיקר במוזיקה של מוזיקאים ישראלים. לא משנה כמה מנסים להחרים אותנו, כמה שנאה יש כלפינו, כמה כאב יש במחוזותינו – יש פה יצירה ויופי. יש חיים. אז בלי עוד הקדמות מיותרות, קבלו את…
חלק ב’:
- עלמה גוב ואבנר טואג – לפני שהכל נרדם
את עלמה אני אוהבת כבר שנים, ממש מהרגע הראשון ששמעתי לראשונה את “מה לעשות עם הזאב”, והיא גם נכנסה לרשימת נשות השנה של טייני גיגז לשנת 2024. את אבנר טואג הכרתי בעיקר מהסינגל “שוב לצאת (לעבוד)” שיצא במרץ 2023 וגם נכנס בסוף לאלבום המשותף שלהם. שיתוף הפעולה שלהם התחיל מזה שעלמה שמעה שיר של אבנר ברדיו, נפגשו וכתבו ביחד את שוב לצאת לעבוד, ולאט לאט על פני שנתיים, תוך כדי שהתארחו זה בהופעותיו של זו, כתבו עוד ועוד שירים משותפים עד שנוצר האלבום המדובר.
מרגישים ששיתוף הפעולה הזה בא להם בקלות. המילים מדויקות ולא מתיימרות, הלחנים קלילים, קליטים ואקלקטיים, וההפקה בסטנדרט מאוד גבוה – כיאה ליצירה משותפת של שניים מהקולות הכי מסקרנים בשכונה (הפקה משותפת של שניהם, מיקס ומאסטרינג של מאור אלוש). האלבום מתחיל בשיר “פתיחה??” שנשמע כמו הקלטה רנדומלית מאחד הרגעים באולפן, עם המילים “אני לא יודע/ת לשמוח במה שיש לי”. צרה גדולה בעולם הפרבילגי שאנחנו חיים בו, עומק מפתיע לקלילות של הצלילים בהם מתחילה היצירה. ממשיך בשיר הנושא של האלבום “לפני שהכל נרדם”, עם מקצב סוחף ומרגש. לטעמי אחד הדואטים הכי טובים בתולדות המוזיקה הישראלית, והקולות של אבנר ועלמה מתחברים בהרמוניה מושלמת – בשיר הזה ובכל האלבום. ההרמוניות, התופים, קטע המעבר, הגיטרות והפסנתר ברקע, הכל במקום. מושלם.
האלבום אמנם אסוף, קוהרנטי ומופק היטב, אבל סגנונית הוא דיי מגוון. יש בלדות מרגשות כמו “שלוש שנות קרח” (שקצת מזכיר את “שוב במדבר” של עלמה), בלדות מרגשות שמסתוות כקופצניות וקלילות כמו “אהבה אחרת”, רוקנרול רך, קליט וכיפי כמו “זה בדיוק מה שאתה אוהב”, שירי מדורה כמו “מול החופש” שהפעם אבנר מתחיל. גם את השיר “סיבה להמשיך” המינימליסטי אבנר מתחיל והוא ממשיך עם כלי מיתר וקאנון שנותן תחושה haunting, והסוף הקטוע מרגיש כמו מסר חבוי. הלהיט “שוב לצאת לעבוד” עטוף בהקלטת דמו שמקדימה אותו, מה שנותן למאזינים הצצה לתהליך היצירה של האלבום. שוב לצאת לעבוד הוא עוד שיר שפשוט עובד, ובנוי מאוד חכם עם שכבות-שכבות של כלים, שמחמיאים מאוד לקול של עלמה, ולשל אבנר שמצטרף אליה בשליש האחרון של השיר. השיר שעוטף אותו מהצד השני הוא השיר עם השם הקצר והקליט “השיר על האנשים שאכזבו אותי רציתי שזה יסתדר אבל הם היו כל כך נוראיים עד שבסוף וויתרתי / כל יום קצת / זו לא שמש / זבוב שאוכל שמחה / עם מי לטעותתת” שלא יכולתי להתעלם מהמלודיה בבית שהזכירה לי את Dream a Little Dream of Me שמוכר מהקאבר של המאמאז והפאפאז מסוף שנות ה60. האלבום מסתיים בשיר הפולק הרך “אני שם” שגם הוא מתחיל מינימליסטי ומסתיים בשירה של אבנר והרמוניות שנשמעות כמו נימפות שרוקדות ביער, ואז במילים “לא אמרו לי שזה יכאב כל כך”. האזנתי כמה פעמים לאלבום והרבה מהשירים נשמעים כמו שירי פרידה, אבל אני חושבת שהנושא הוא הכאב והעונג שבאהבה, המורכבות הזו של הביחד והלבד. אלבום נהדר.
אהבתי במיוחד: לפני שהכל נרדם, שוב לצאת (לעבוד), סיבה להמשיך
צילום עטיפת אלבום: אדווה דרור, עריכת העטיפה: נטאשה בוגופולסקי
- עדן גיאת – איפה הלב
עדן גיאת אמנם רק בן 27, אבל האלבום המדובר הוא כבר השני שהוציא, הוא מנגן בפסנתר מגיל 5 והתחיל להופיע בגיל מאוד צעיר (כיאה למשפחה המוזיקלית אליה נולד). בגיל 12 כבר היה סולן בתזמורת סימפונית וקאמרית (מי שלמד פסנתר קלאסי יודע כמה העולם הזה תחרותי וכמה קשה להפוך לסולן בתזמורת, בטח בגיל 12). בגיל 17 הופיע בהפקה של גיל שוחט שנקראה שבעה פסנתרי כנף יחד עם שלמה גרוניך, רמי קליינשטיין, הראל סקעת, מרינה מקסימיליאן, דניאל סלומון, עומרי מור… בקיצור הבנתם. עדן ניגן ומנגן עם ענקי ג’אז, ואת האלבום הזה הוציא עם הטריו שלו – יונתן טג’ר (שמופיע בחלק א’ של הפיצ’ר) בתופים ונדב לביא על הקונטרבס. בנובמבר האחרון הטריו גם פתח את פסטיבל הג’אז באילת.
ואחרי שהזכרנו את כל הפרטים הביוגרפיים, אפשר לעבור למוזיקה – ג’אז עם השפעות ים-תיכוניות ויהודיות ושמות שמתכתבים איתן, כמו השיר הפותח “Prayer Song” ו”בית השואבה”. נע בין רגוע לסוער, נוגע למורכב. השם של האלבום לחלוטין הולם את החוויה, המאזין מוזמן למסע לחיפוש הלב (שלדעתי הקטע Dance of the Seeker שמגיע ממש באמצע האלבום מדגיש את ההנאה מהדרך והחיפוש ומגלם בצורה מאוד תמציתית את מהות היצירה), מסע שבו כל אחד מהקטעים נשמע כמו שאלה, והתשובה נמצאת בכל אחד מהתווים.
אהבתי במיוחד: בית השואבה, Dance of the Seeker, ככה זה (קאבר אינסטרומנטלי)
- דניאל רובין – מנטרה ללב מתגעגע
אם תשאלו אותי לדעתי הכנה אגיד לכם שכמות השירים והאלבומים שדניאל רובין הוציאה בעשור האחרון היא לא הגיונית לאמנית אינדי, במיוחד שהכמות לא פוגעת באיכות בשום צורה. כבר בשנת 2023 נכנסה לרשימת נשות השנה של טייני גיגז, אחרי שראיתי אותה מופיעה על במת הפיל באינדינגב 2022. בשנת 2025, שנתיים אחרי האלבום המצוין “סוף סוף באמת”, הוציאה אלבום לייב עם תזמורת צ’יל פיל (חווייה לכשלעצמה), וחצי שנה אחריו את האלבום המדובר “מנטרה ללב מתגעגע”, אלבום האולפן החמישי במספר.
האלבום נפתח בשיר “יפה נורא//עצוב מאוד” (שילוב שאני מתחברת אליו מאוד במוזיקה, מהיותי מעריצה מושבעת של רדיוהד) הדטרמיניסטי, שמצטט את “החיטה צומחת שוב” ומדבר על ההתחדשות של הטבע והחיים, לידה מול אובדן, קונפליקט אישי-פנימי וקולקטיבי שרוב הישראלים יוכלו להתחבר אליו. הרי כולנו מתכוננים לרע ומקווים לטוב. באופן כללי דניאל רובין היא מאוד “רילייטבל”, ואני חושבת שזה חלק מהקסם שלה. עם שירים כמו “אמצע לילה ביפו במונית”, “להתגעגע לאנשים שאתה לא מכיר”, חוויות שסיכוי גדול שכולנו חווינו. דניאל כותבת גם על המשפחה שלה (מישהו אמר “האלבום שיעיר את אמא”?), בשירים “סבתא פנינה” שחוגג את חייה של סבתה בצורה סוחפת ומרגשת, ושההתחלה שלו הזכירה לי באופן משעשע את Grandma’s Hands (במקור של ביל ווית’רס, אבל צלצל לי דווקא כמו הקאבר של לוסיל קרו), ו”אביגיל” שנכתב על בתה של דניאל ובן זוגה ניר שלמה עוד לפני שהיא נולדה. באופן אישי לא ידעתי איך לקרוא לבן שלי עד שהיה בן שבוע, אז מדהים אותי שלא רק שדניאל ידעה הרבה לפני שהיא נולדה שזה יהיה שמה, וכשהשיר יצא הוא עלה כפוסט עם תמונת האולטרסאונד של אביגיל בתוך הבטן, ודניאל הופיעה עם השיר בבארבי בהופעת השקת האלבום, כשהיא בהריון. לא הרבה אחרי שאביגיל נולדה, דניאל העלתה סרטון שלה שרה לאביגיל את השיר אביגיל, וקשה היה שלא להתרגש.
באמצע האלבום, מופיע השיר “נשארת במקום” שהוא בעצם תרגום לעברית של השיר Not Going Anywhere של קרן אן, וממש מתבקש שיגיע אחריו השיר “פורטוגל” שנכתב והולחן יחד עם רועי דורון, שמדבר על גל הירידה מהארץ אל מול התחושה העזה של בית שדניאל מרגישה ממש כאן במדינה ההזויה והמדהימה שלנו, במקצב ברזילאי עליז ואזכור של יהודית רביץ שגם חלמה לפני כמה עשורים על ארץ טרופית יפה. עם כל העצב על מי שעוזב, אני ממש מעריכה את זה שהשיר לא מביא איתו חוויה של ייאוש, וזו כזו אנחת רווחה שיש יוצרות ויוצרים ששרים ציונות, בעברית, גם אם לפעמים החיים פה מרגישים כבדים מנשוא. אני כותבת את השורות האלה תוך כדי מלחמה ואזעקות, והשורות האלה מרגישות לי רלוונטיות מתמיד “כל כמה שנים יש רגע שנראה כמו סוף / כמו תמיד, אנחנו ממשיכים / לא ברור לי איך אבל ברור לי בשביל מה / העברית, הים, האנשים”. ההתחלה של השיר לפני האחרון באלבום “21” מזכירה לי בלחן את השיר היפהפה Vocal של מדרוגדה ואת Nights in White Satin של המודי בלוז, וממשיך קצת כמו Gramercy Park של אלישיה קיז. ואחרי שדיברנו על מה שהשיר מזכיר לי, אספר לכם על מה הוא מדבר. דניאל פונה לצעירה בת ה21 שהייתה, ומצהירה שהיא הגרסה הכי טובה של עצמה – דווקא עכשיו. ואני לא יודעת מי על הבס בשיר הזה, אבל אני חושבת שהוא ראוי לציון. האלבום נסגר בשיר “מעגל האינסוף” שקורא לחזור לחוף, להיאבד במעגל האינסוף, שמבחינה תמטית מחבר את כל האלבום יחד, הגעגוע של הגל לחוף, געגוע לסבתא, געגוע למי שהיינו ולא נהיה יותר.
ראוי לציין את רשימת המפיקים המרשימה שעזרו ליצור את האלבום: שוזין, יוגי, עומר שונברגר, ניר שלמה, עינב ג׳קסון כהן, יואב ארבל ורועי דורון.
- רותם ג’רד – ?
את אלבומו הראשון בגיל 22 אחרי עבודה עם מוזיקאים רבים (ביניהם אלכסנדר בו, הלא הוא שחר אלבו, שהופיע בחלק א’ של הפיצ’ר), רותם ג’רד מתחיל עם הקטע “?” שהוא גם שמו המסקרן של האלבום. קטע אינסטרומנטלי של דקה אחת, עם פסנתר, כלי מיתר ורעש של ילדים, שמכניס את המאזין לתוך האלבום וכנראה גם לחוויות שהיוו לו השראה (גם עטיפת האלבום, קולאז’ שבמרכזו רותם כילד, הנשען על גלגל הכיסא של אימו, מכניס את המילים לקונטקסט לא צפוי). חשוב לי להבהיר שהאזנתי לאלבום לראשונה והוא נכנס לרשימה הזו לפני שנחשפתי לסיפור מאחוריו, וזה משמעותי כי הסיפור לא מאפיל על היצירה ואפילו מוסיף לה רבדים של עומק נדיר. את השירים רותם התחיל לכתוב בגיל ההתבגרות, כמעין אקט טיפולי. כילד הוא היה מאוד מופנם ושמר לא מעט שאלות לעצמו, והשירים היו המפלט היחיד של הרגשות. הוא השתמש בשירים כדרך לתעד, כמו אלבום תמונות, לא לשכוח את אימו בעת שמצבה התדרדר בנערותו, עד שלבסוף האלבום יצא בצל האובדן שלה.
מאור אלוש הפיק את האלבום בכשרון רב, ושומעים בו את ההשפעות המגוונות והעשירות, ביניהן הביץ’ בויז, מתי כספי, רדיוהד וסופיאן סטיבנס. בהקלטות לקחו חלק שמות גדולים במוזיקה הישראלית כמו אבנר קלמר על הכינור, ושם טוב לוי על החליל. בשיר השלישי באלבום “לישון לבד” שומעים במיוחד את ההשפעות של רדיוהד (מישהו אמר The Daily Mail) ואני שמעתי גם יוני רכטר (השיר מזכיר את “בלעדייך” גם בתוכן ולא רק בלחן), אבל מעבר להשפעות, שומעים ומרגישים כאב לב שקשה לזייף. איך אומרים אצלנו? גיז’דורים. השיר הבא “שמיים אפורים” אמנם מתחיל עליז (אישית לי הוא מזכיר בווייב את “שבעה ימי עסקים” של ליילי) אבל אם מקשיבים למילים, המשפט הראשון הוא “אני הולך לבכות היום” והבית השני מתחיל במשפט “אני ידעתי מההתחלה שהשיר הוא לא אופטימי / אולי קיוויתם שעוד אשקר”, מה שמראה שרותם ג’רד יודע בדיוק מה הוא עושה, ברגע של ארס-פואטיקה. גם בשיר שאחריו “כשנפרד” שומעים השפעות רדיוהדיות מובהקות (במיוחד בשליש האחרון), חזרתיות של המילים, עלייה בקצב – בקלות יכולתי לשמוע מאש-אפ עם Sit Down. Stand Up. השיר הבא “מה שלא” מדבר על כל מה שהוא לא אמר, מה שלא מצא, שרודף אותו, ולעולם לא תהיה לו הזדמנות לתקן. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, הוא השיר שפותח את קובץ השירים של יהונתן גפן “בעיקר שירי אהבה”, והולחן ע”י רותם מיד כשקרא אותו לראשונה. ואני חולה על השימוש במילה “תספקנה”, איזה כיף לשמוע עברית גבוהה וחליל (!) בשיר ששר אמן צעיר. ותודה לשם-טוב לוי. את השיר “איך” אני יכולה לדמיין באיזה מחזמר, עם הדרמטיות של הפסנתר וכלי המיתר, בסצנה שבה הגיבור עובר רגע מכונן, ומצהיר “איך נהיה קשה יותר ככל שהזמן עובר”, שאלה שכל מי שעבר אובדן מאיזשהו סוג שואל את עצמו מידיי פעם. השיר לפני האחרון “לא יודע” מביא איתו פגיעות נדירה, ומתאר תהליך השתבללות של מי שמסתכל על העולם מהצד, עם השירים שעוזרים לו לברוח. השיר שחותם את האלבום “לא עברו השנים” כאילו יצא מסרט דיסני, עם אותו פסנתר וכלי מיתר, ומודולציה באמצע, מתאר את כל מה שנשאר אותו דבר, וכל מה שלא.
האלבום לוקח את המאזין למסע התבגרות שבמרכזו שברון לב כמעט כבד מנשוא, של ילד שנאלץ להתמודד עם רגשות שהיו קצת גדולים עליו, אבל בעזרת השירים הצליח לעבור את התקופה המאתגרת. כמו ששר בשורה האחרונה בשיר האחרון באלבום “למרות שקשה לי, אני זוכר”, משאיר את המאזין עם צביטה קטנה בלב. נהניתי מאוד להאזין לאלבום, אבל אני מודה שהיו רגעים שהחנקתי דמעות. אין אפשר להישאר אדישים ליופי ולכאב ביצירה הזו, ואני בעיקר ממש ממש סקרנית לשמוע לאן רותם ג’רד יתפתח מכאן. אין לי ספק שהוא בדרך הנכונה להפוך לקלאסיקה ישראלית.
אהבתי במיוחד: לישון לבד, שמיים אפורים
- יעל זלינגר – שירים, כאבי לב
האלבום הקודם של יעל זלינגר “יותר קל” יצא בספטמבר 2023, ממש שניה לפני שהכל השתנה ויעל העידה שהאלבום השני שלה “שירים, כאבי לב” (בהפקה משותפת עם עיליי אשדות) נכתב בתוך סופה רגשית שכלל פרידה מהחיים שלפני השבעה באוקטובר, ובמקביל פרידה מזוגיות ארוכה ומשמעותית. השיר הראשון “אפריל” הוא בעצם “עד שתעזוב” מודרני, ונשמע כמו שלולית דמעות וסופה פנימית שקטה, עם הבנה והשלמה שמה שהיה לא יחזור, אבל גם איזשהו ניסיון אחרון, נואש, להציל. השיר שאחריו “160” ממשיך עם אותו נושא, רק מעלה הילוך. ליטרלי. הקצב עולה, של השיר, של המחשבות, מתאר מאבק פנימי עם סוף ידוע מראש, תוך ידיעה שהיא נאחזת בעבר, שמדגישות המילים שלפני הפזמון “למלא ת’דלק כשהאוטו נשרף / להדביק את הפער כי הראש בעבר”. השיר הבא “לא רגועה” הוא כבר יותר קליל ופופי, קורץ יותר למיינסטרים. הקטע שאחריו, “כאבי לב”, הוא בעצם הקלטה מהטלפון של יעל לעצמה, תזכורת שאהבה לא אמורה לכאוב כמו שהאהבה ההיא כאבה לה. אחריו מגיע “אני אתה אני” שממשיך את הקו הקצבי והבועט של לא רגועה, ומיד אחריו קטע מעבר אינסטרומנטלי בשם “מיטה, דירה, עולם שלם” שעוזר לעשות את השיפט הנדרש לפני שחוזרים לשיברון הלב בשיר “לווה אותי” שמתאר את הפגישה האחרונה, ומילים שמתכתבות עם הקטע שלפני – “מיטה, דירה, עולם שלם”. השיר הבא “אבא” מביא איתו חלק ילדי ותמים עם המילים “יש לי מזל גדול / שיש לי אותך היום”. הקטע שאחריו הוא הקלטה של סבתא של יעל, עם ליווי של פסנתר, שהיא מעודדת אותה למצוא את הדרך שלה. מיד אחריו, בקונפליקט, “ורטיגו” שמדבר דווקא על אובדן הדרך, עם השורה שוברת הלב “מסוכן לבקש עזרה… עוד דקה זה קורס”, וקטע המעבר הספירלי שממחיש את הסחרחורת, אבל נגמר בבהירות צלולה של כמה תווים בודדים. באופן טבעי, כמו בתגובה לורטיגו, מגיע “לעבור הלאה” הקצרצר שמדבר על “לתת לזמן לעשות את שלו”, ומיד אחריו “עוד מעט” שנפתח בליווי פסנתר מינימליסטי וחזרתי, שהולם את השיר שמבטא תקווה שאהובה יחזור, כאב שלא מרפה, ימים שנראים אותו דבר, וסוף. זה נשמע כמו סוף, מרגיש כמו סוף, ונראה אתכם מקשיבים לכולו בלי להזיל דמעה.
- מתן – יוםיום
ליצירה של מתן נחשפתי באלבום “רוח באה מדרום” שנכנס לרשימת אלבומי השנה של 2024, עם השיר “שבר העולם” שהקסים אותי בדמיונו לג’ף באקלי (ספציפית השיר Morning Theft), אז כששמעתי את האלבום השני שלו “יוםיום” נמלאתי בהתרגשות. האלבום נפתח בשיר “אדם” עם מקצב הבוסה-נובה וקול שמזכיר את אביתר בנאי, ומדבר על חוויה אנושית בתוף הסופיות של הרגע ושל החיים בכלל. האלבום ממשיך עם השיר “חוטים”, שמדבר על הנסיון להתחמק מרגשות אשמה, והנטייה להתמודד לבד יחד עם ההבנה ש”אולי עדיף שלא”. את השיר מלווה בחן חליל צד (אורי מנשה), שמפנה את מקומו לקלרינט (נדב לביא, שגם מנגן בבס בחלק משירי האלבום) בשיר “אהובתי” שבו מתן מנגן בחצוצרה וחוזר למגרש הביתי שלו. השיר הזכיר לי מאוד את “שוב היא כאן” של יוני רכטר, רק לפני החזרה של אהובתו: “יום אחד הלכת מכאן / ומאז עמד הזמן”, וגרם לי לתהות אם יש מישהו בעולם ששומע את השיר וחושב עליי. אחריו , כמו מתכתב עם החזרה של האהובה עם המשפט החזרתי “הנה אתה חוזר”, השיר “אדום בוהק” הנהדר והדינאמי, עם ליווי פסנתר של מתן ששוב מזכיר לי את יוני רכטר, ונגיעות מדודות של גיטרה חשמלית (איתמר פיינר) ושוב חליל הצד. השיר “איש” נשמע ממש כמו שיר של ניק דרייק (שמתן מצהיר שהוא אחד ההשפעות הבולטות עליו), ומדבר על שלווה פנימית, אך זמנית – “ופשוט לו וטוב לו… בינתיים”, עם לחן מורכב וסוער שמצייר את התמונה הגדולה והפחות שלווה של המציאות הרגשית של הדובר. בשיר הבא “לא אותו דבר” שומעים את השפעות הביטלס שמתן מדבר עליהם, ואני שומעת גם אלטון ג’ון וגם קצת יוני בלוך אפילו. אחריו מגיע השיר האחרון באלבום “עמוק” שההתחלה שלו ממש מזכירה לי את “טיפה של אור” של אביתר בנאי, גם במילים שפותחות אותו “יום אחד, אתה תראה / זה עוד יקרה” וגם במהלך של הגיטרה, אבל מדבר על נפילה עמוקה ואינסופית. השיר מסתיים בשורה שחוזרת על עצמה “זה לא נגמר אף פעם” ובתפקיד פסנתר חזרתי שדווקא כן נגמר בבת אחת, מה שמשאיר את הסוף פתוח מצד אחד, אבל האירוניה והסתירה בין המילים למבנה השיר מדגישה את הניגודיות שבו.
האלבום הוא יצירה מופלאה של 22 דקות קסומות. מרגיש לי שלמתן יש את כל האיכויות שהיו יכולות להפוך אותו לכוכב בשנות ה70. הלוואי שיש עוד תקווה בעולם והיצירה הזו תגיע למיינסטרים, בא לי שישמיעו את השירים שלו ברדיו בלי הפסקה.
אהבתי במיוחד: אדם, אדום בוהק, איש
- קנס טריו – Atarayo
טריו KENS הוא הרכב ישראלי-יפני שחבריו הם קאי ליברמור, אלי אור ונועם ארבל, וכבר הוזכר בפיצ’ר ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן. האלבום (השני שיצא להרכב) שהוקלט בחלקו בצוללת הצהובה ובחלקו באולפני פלוטו, משלב מלודיות על גבול הפופ, כלי מיתר, מקצבי ג’אז ופרוג, השראות אפריקניות… כמו שאתם יכולים להבין, מדובר באלבום אקלקטי מאוד להרכב אקלקטי מאוד. לא האזנה על הדרך, זה ממש מסע בין יבשות, לפעמים כמה פעמים בקטע אחד. הקטע Unsolved שמגיע אחרי קטע הפתיחה Prologue לא פתור, כמו שמו – עובר בין מקצבים וסגנונות ונשאר פתוח. הקטע שאחרי Nad-Ned מאוד מזכיר את באבל ראפ טראפ שהופיעו בחלק א’ של הפיצ’ר, וגם את טאטרן שהניחו את אבן הפינה לכל הז’אנר הזה כאן במחוזותינו. אחריו מגיע Hivemind שנפתח בליין בס קצבי (הבס מקבל מקום של כבוד לאורך כל האלבום, וזה אחד הדברים שאהבתי בו במיוחד) וממשיך עם הסקסופון סופרן של דניאל זמיר. כבר אמרתי אקלקטי? לא משעמם כאן. הקטע Shelter הוא יצירה פרוגרסיבית מופלאה עם סולו בס ארוך במיוחד במרכזו ואני מתה לשמוע אותו לייב. בקטע שאחריו Keep it Champ! מתארח רונן שמואלי על הקלידים/סינת’ ואני מאוד אוהבת את הקונספט של אלבום טריו עם אורחים שנותנים תיבול רגעי של כלי דומיננטי אחר באופן שמשנה מעט את הסאונד, אבל לא נוגע באופי של האלבום. לקראת סוף האלבום מגיע הקטע Nardis שרובו רגוע, ובחמישית האחרונה מקבל תפנית קתרטית דרמטית ונגמר שקט. הקטע לפני האחרון Cycles בו מתארח פול זאו מוריד הילוך לקראת הסוף עם שירת מקהלה במלודיה מעגלית שנשמעת כמעט כמו מנטרה בודהיסטית. והקטע האחרון Seven Wishes בו מתארח גדי שטרן (מהטריו שלוש) על הפסנתר הוא יצירה שכוללת שירה וכלי נשיפה כמו חליל, סקסופון וחצוצרה, וגם כלי הקשה מגוונים. סיום מלא ועשיר לאלבום נהדר.
אהבתי במיוחד: Unsolved, Hivemind, Shelter
- אורי כלטוב – מחליף מנגינה
אורי כלטוב בדרך להפוך לתופעה תרבותית, עם שירים שכבר הפכו ללהיטי רדיו ותופעות ויראליות (כמו “עשרים דקות” מהאלבום הקודם) שכבר זכה לגרסאות מלחמה, ופרסומות שהקליט. על פניו מדובר בסינגר-סונגרייטר שיירש את חנן בן-ארי בקלות, כי הם כביכול על אותה משבצת ולדעתי כשרון כתיבת השירים של אורי כלטוב לא נופל משל בן-ארי. אבל אל תתבלבלו, כלטוב שם את הנשמה שלו בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות, בלי טיפת גנריות או זיוף, ועם כנות אמנותית נדירה.
האלבום נפתח בשיר “כשסבא מת” שמבטא את הפחדים, המחשבות והרגשות שהגיעו בעקבות האובדן של דמות משמעותית בחייו. השיר שאחריו “לא יכולה להיות לבד” הוא אחד השירים היפים שיצאו בישראל בשנים האחרונות ופשוט בא לי לשמוע אותו כל היום, וכל מילה שאוסיף תגרע מיופיו. השיר השלישי באלבום ושיר הנושא שלו, “אין לי אוויר”, הוא שיר Fאנק נהדר שמתמצת בצורה מדוייקת את הווייתו המגוונת, כמוזיקאי שהוא גם דתי וגם היפסטר פלורנטיני, גם ירושלמי וגם תלאביבי, גם פופסטאר וגם מוזיקאי מתוחכם. מושלם לרגעים שאין לכם אוויר ואתם צריכים שניה לקום ולרקוד. מיד אחריו השיר “אשמה” שבא לאזן את האנרגיות עם עיבוד יחסית מינימליסטי, גיטרה שבהמשך מצטרפים אליו כלי מיתר ובס. הלחן שנשמע כמו שיר מפסקול לסרט של אלמודובר מוסיף נופח דרמטי למילים הדרמטיות מאליהן. בינו לבין השיר “איך שלא תהיי” – קטע מעבר עם הקלטה של משה חן חווה, מנחשת שזה סבו של כלטוב. אחריהם “כלהקולות” שמדבר על חיפוש הדרך בלילות ללא שינה. השיר שאחריו “מזדקנים” ממשיך באותו ווייב רומנטי, קסום ומלכותי. לאחריו הלהיט “אמאלה” הגרובי והקליט שסביר שנתקלתם בו, שמוביל ל”בלרינה” שנשמע כמו שיר שניר כנען ואביתר בנאי כתבו יחד לאיזה מחזה, אולי זה אותו מחזה שמוזכר בשיר שאחריו “אחרי השיחה הזאת” שמתחיל שקט וממשיך קצבי וגרובי עם בס דומיננטי.
לקראת סוף האלבום, השיר “אין לזה סוף”, בלדה חשופה ועצובה, שאחריו מגיע השיר “תכתוב” שמגיע כמו הוראה מגבוה להמשיך, לכתוב על דברים יומיומיים וכביכול פשוטים שאין טעם לשים עליהם זרקור, אבל בהם נמצאת האמת ושם נמצא הקסם. השיר שחותם את האלבום “חגיגה ואמנים – בונוס” הוא קטע של דקה וקצת, שמזכירה קטעים שעושה עלמה גוב (שגם מוזכרת כאן, יחד עם אבנר טואג) – הקלטה של טקסט חזרתי, יוקלילי, ושירה של המוזיקאים שהשתתפו באלבום, ובסוף – כפיים של חגיגה, פשוטו כמשמעו.
אז אחרי שדיברנו על האלבום, ראוי לציין שכלטוב כבר התברג היטב בפופ המסחרי ככותב ויוצר עבור שמות כמו נועם קליינשטיין, נתן גושן, מאור אדרי, שולי רנד ועוד. במקביל לזה, בחמש השנים האחרונות מקליט ומופיע, כשלפני האלבום המדובר הוציא אלבום אולפן ראשון ב2024 ואלבום לייב מהופעה שהייתה סולד אאוט באולם צוקר בהיכל התרבות. על האלבום “מחליף מנגינה” עבד עם המפיק אורי יקותיאלי, יחד עם הלהקה שלו (…)
אהבתי במיוחד: לא יכולה להיות לבד, אין לי אוויר (שיר הנושא של האלבום), אמאלה
- פאי או מיי – Loose Ends
במעבר חד, האלבום Loose Ends הוא האלבום השני של להקת הרוק (יש שיגידו Pאנק) פאי או מיי שמורכב מאייל ערב (איילו),על בס ושירה, רז מאן על התופים (שנראה שהספיק להתחלף מאז) ואוריה חדד על הגיטרה והשירה הראשית. מי שקרא את חלק א’ של הפיצ’ר, נתקל באיילו ובאוריה חדד בהרכב אחר שלהם באבל ראפ טראפ, האח הרגוע יותר של פאי או מיי. האנרגייה גבוהה, נעה באיזורים של גאראג’-רוק (כמו בשירים Three of Us ו-Tmrw), פסיכדליה (כמו בקטע Same Problems, Same Man) ורוק אלטרנטיבי יותר רך (כמו בשירים Farewell ו-Lego), אבל תמיד סאונד raw ולא מתיימר. לצערי לא מצאתי יותר מידיי מידע על האלבום חוץ מזה שהוקלט ע”י יובל גרעין ורועי חן ומוקסס ע”י חברי ההרכב, ותזמורת צ’יל פיל ותומר צוק השתתפו בהקלטת חלק מהשירים, אז נישאר עם המיסתורין (המכוון?). רק אגיד שראיתי אותם לייב במרץ2 ונהניתי מאוד, אז אם יש לכם הזדמנות לראות אותם במקום מכובד – לכו על זה.
אהבתי במיוחד: Three of Us, She Replaced, Sun
- קאסו – Live
לא בחירה קלאסית, בכל זאת שאר הכותרים בפיצ’ר הם אלבומי אולפן מלאים, וכאן מדובר בEP לייב, אבל ממש בא לי שתכירו את Kasso כי ראיתי אותם לייב, ואם הגעתם עד לכאן אתם לבטח תאהבו גם. מדובר בטריו ייחודי (באמת ייחודי) שמשלב מוזיקה מסורתית עתיקה ממערב אפריקה יחד עם ג’אז אלקטרוני וגרוב מדיטטיבי. מאיפה מגיעה המסורת המערב אפריקאית? מהקורה, כמובן, שהוא סוג של נבל שמגיע ממערב אפריקה, ובשילוב עם סינת’ים ותופים מייצר טקסטורות ייחודיות שיושבות על מקצבים מעולמות הג’אז, הפסיכדליה והאפרוביט. חברי ההרכב הם אורי ברמן, טאו סמואלסון ובר שנהב, ובימים אלה עובדים על אלבום הבכורה הרשמי, אז יש מצב שנפגוש אותם כאן גם בפיצ’ר של שנה הבאה.
אהבתי במיוחד: Chum, Drift – Intro, Valley Voices (שהם בעצם 3\4 מהאיפי)
- רפאים – HEUT
כתבתי על ההרכב המסתורי בפיצ’ר ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן, וכבר אז הגדרתי את המוזיקה הפסיכדלית-טקסית שלהם “מסתורית ומסקרנת”. עכשיו אחרי שקיבלתי עליהם קצת מידע הם הצליחו איכשהו לבלבל אותי עוד יותר. כפראפרזה על סוקרטס – ככל שאני יודעת יותר, ככה אני מגלה שאני יודעת פחות. האלבום “היות” הוא אלבום הבכורה של ההרכב הדרום תל-אביבי שקם בתחילת 2022, ויצא בלייבל היווני Sound Effect Records. נשבעת שאני לא עובדת עליכם. שם האלבום בהשראת רשימותיו של הסופר הבריטי אלדוס הקסלי על חוויית המסקלין שלו (כן, חבריי הסאחים, מדובר בסמים), מצאו חברי האלבום במילה העברית היות (באנגלית Isness) שמתארת את המסע המוזיקלי שלהם שעובר בין צלילים לתודעה. באלבום מנגנים רוני ג’י על תופים, פרקאשן וקולות, ארווין שלי על הבס, יובל מנור על גיטרה וקולות ועוד כלי לא ברור בשם הרמונרום (מה חשבתי לעצמי), יותם אלוף על קלידים וגיטרת 12 מיתרים (למה שמשהו פה יהיה פשוט וגנרי?), יחד עם אלדד כץ שהצטרף בכלי הקשה וסיטאר של תבור בן דור. בגדול אם אי פעם אצטרף לכת ויעשו על זה סרט, האלבום הזה יהיה הסאונדטרק. בקטע טוב, כן?
אהבתי במיוחד: Heut שיר הנושא, Iboga ו- Or Va Zel
- עילי פרלמן – Everything Should Be
אני חייבת לכם התנצלות. לעילי פרלמן לא מתוכננת הופעה בקרוב בארץ, והוא בכלל גר בניו יורק. סליחה סליחה סליחה. אתם סולחים לי? בואו שניה נשים בצד את זה שהבלוג הזה אמור להתמקד במוזיקאים שמופיעים בתל אביב, זה פשוט אלבום מופלא שיהיה לי קשה אם לא תכירו. עילי פרלמן הוא גיטריסט, יוצר ומפיק, שמופיע בשנים האחרונות כחלק מהרכבו של כריסטיאן מקברייד (זוכה 11 פרסי גראמי!!) Ursa Major. את האלבום שכולל שמונה קטעים, חלקם ווקאליים וחלקם אינסטרומנטליים, הפיק בעצמו. הגיטרה של פרלמן דומיננטית בכל הקטעים, והוא משלב סאונד רך ואקוסטי (כמו בשירים Patience ו-Nadav) עם סאונד יותר אלקטרוני (כמו בIntro שממש מזכיר את סתיו אחאי, ובשיר LOSE MYSELF) ולפעמים משלב בין העולמות כמו בשיר Did It Again. באלבום מתארחים ומתבלים בג’אז מקברייד ושי מאסטרו (בשיר Open Heart) וברקסטון קוק (בשיר One at a Time). השיר שסוגר את האלבום Everything Should Be מאגד לתוכו את כל הוויית האלבום כולו, מתחיל שקט ועדין וממשיך עליז וקצבי, וממש כמו Everything in Its Right Place של רדיוהד, מסתיים בהבטחה למאזינים שממש בקרוב הכל יסתדר.
אהבתי במיוחד: Did It Again, Open Heart, Everything Should Be
- דניאל וג’ייקובי – Eldest
לאלבום ולהופעה עלה סיקור נרחב כאן בבלוג (אחד משני הסיקורים המלאים היחידים שהצלחתי להעלות ב2025), מאז הספיקו לעשות טור ברחבי ארה”ב. לא פלא שאוהבים אותם בצפון אמריקה, המוזיקה שלהם ממש נעה באיזורים הכי אהובים בחלק הזה של העולם – בלוז, רוקנרול, רגעים של קאנטרי ופולק, וכמובן נושאים שכוללים אהבה, ברובה נכזבת או לא ממומשת, התבגרות ונעורים, ואפילו מסורת יהודית.
האלבום של דניאל וג’ייקובי הוא בעצם סיפור שעובר דרך התחנות בחייהם. הוא נפתח אנרגטי עם When You’re Drunk, המנון שכרות וכמיהה שמערב הומור עם נוסטלגיה, ממשיך לבלדה הדרמטית If You Leave שמקצינה את הפחד מנטישה, משם ל-Abrahamic Existential Teenage Angst שמעמיק בדחייה רומנטית ובחיפוש משמעות. אחריו מגיע Miss Katz הקליט שמתאר קשר לא ממומש ופערים רגשיים, Seven Minutes ’Till Sabbath מכניס צבעים של זהות, מסורת וסיפוריות, ואז Fire Monkeys מתפרץ כאחד השיאים האנרגטיים של האלבום. I Love Your Vagina מביא רגע קליל ושובב יותר. One for the Girls מקרב לסגירה בגוון תמים ורומנטי של אהבה צעירה, ואחריו, השירים Ballad of a Bum, Kiddush ו-The Eldest Boys Are In The Field Again מרחיבים את המנעד לנושאים של זהות, בית ומציאות ישראלית, כך שנוצר אלבום אקלקטי שנע כל הזמן בין אור לכאב, בין פנטזיה למציאות.
אהבתי במיוחד: Fire Monkeys, One for the Girls
- עופרי נחמיה – Time Traveler
עופרי נחמיה התחיל את דרכו כילד פלא של הסצנה המקומית. התחיל לתופף כבר בגיל 3, ומאז שהוא נער ניגן עם שמות מוכרים ומוערכים כמו אבישי כהן, שי מאסטרו, אלי דג’יברי, ועוד, ובהחלט שומעים את ההשפעות שלהם במוזיקה שלו. ב2024 הספיק להופיע בפסטיבל הג’אז בים האדום, והשנה, בעודו פעיל בעיקר בניו יורק, הוציא אלבום עם הקווארטט שלו – האחים תומר וניצן בר (פסנתר וגיטרה בהתאמה) וטל משיח על הבס (מי שקרא את חלק א’ של הפיצ’ר בטח זוכר שטל משיח הוא בן זוגה של דנדי, הלא היא דנה הרץ, וגם הוא וגם עופרי נחמיה מנגנים גם באלבום שלה). האלבום יצא תחת הלייבל הניו-יורקי Adhyâropa Records (סלחו לי שאין לי מושג את לתעתק את זה לעברית) ומשלב השפעות ג’אז, פיוז’ן וים-תיכוניות. האלבום מרענן, סוחף, ופשוט כיפי. מומלץ מאוד לחובבי הג’אז.
אהבתי במיוחד: Drive, Endless Universe, ו-One for Myself – קטע תופים בן 3 דקות
- ביש בש – Penguins
ההרכב ביש בש (מירב צור, אלמוג בן הרוש ורונן ברטן) טרם הוציאו אלבום מלא ופינגווינז זה הEP השלישי שלהם, אז בגלל שמתחשק לי שתכירו אותם וכבר כתבתי עליהם סיקור קצר באוגוסט האחרון, בעקבות ההופעה הכיפית במיוחד שלהם בלבונטין7 ביולי. מדובר על טריו רוק אלטרנטיבי מחוספס ולא מלוקק, גיטרה-בס-תופים כמו שצריך, עם מבטא ישראלי כבד ולא מתנצל, והרבה גרוב. בסקר שעשיתי באינסטגרם אמרתם שהם מזכירים לכם את פרימוס, אבל לי הם מזכירים את איזבו, אוזו בזוקה והעברית. בכל אופן בEP ארבעה שירים, כולם מציאותיים וביקורתיים, כל אחד מנקודת מבט קצת שונה. Call Your Mama הוא אנרגטי יותר ומלא בגרוב, שספק צוחק, ספק מתמרמר על זה שאין טעם לתכנן עתיד במדינה בה המציאות הבטחונית לא מבטיחה לנו מחר. השיר השני Penguins הוא פרוע ואבסורדי, שמבקר נחרצות וגורס שבלתי אפשרי לגבש דעה על כלום. השיר השלישי Have It All הוא שקט יותר ומהורהר, שמדבר על מחיר הבחירה ועל כך שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. והשיר שחותם את הEP הוא 80’s, שיר געגוע ללואו-טק ופחד מלאבד רלוונטיות בעולם שמתקדם קצת יותר מהר מאיתנו.
אהבתי במיוחד: Call Your Mama, Have It All
זהו, סיימנו. עברנו על 30 אלבומים שכולם נהדרים ממש וכולם יצאו מתישהו ב2025, שנה של החלמה מאסון אוקטובר יחד עם טראומות חדשות של המלחמה (אז הראשונה) עם איראן. השנה אני למדה מטעויות העבר ומתחילה בכתיבת הפיצ’ר של 2026 כבר עכשיו, כדי שלא אסיים שוב באפריל. אז שוב תודה לכל המוזיקאים ששלחו לי חומרים וסיפרו לי על היצירה שלהם. בבקשה, אל תפסיקו ליצור. בעיניי זה סוג של פלא שיש כאן, דווקא כאן, כל כך הרבה יופי ומוזיקה ורסטילית ועשירה, שנכתבת ומוקלטת תוך כדי זמנים של מלחמות וכאב וחוסר וודאות. אני תמיד אומרת שהמדינה הזו היא נס, והפיצ’ר הזה בעיניי מדגיש עד כמה.
עד ההופעה הבאה…
אוהבת,
טייני דנה.
