דניאל גבע ועידו יעקבי במרץ2 16.8.25
אין מה לעשות, באנגלית הכל נשמע יותר מגניב. והטענה הזו נשארת רלוונטית גם כשמדברים על דניאל וג’ייקובי (דניאל גבע ועידו יעקבי) שהשיקו בינואר האחרון אלבום בכורה מפוצץ בכשרון ופוטנציאל.
לפני כמה חודשים העליתי סטורי בעמוד אינסטגרם של הבלוג והלנתי על כמה שחסר לי רוקנרול בחיים. הייתי בתקופה של ג’אז, ואין תלונות כן? אבל היו חסרים לי קצת תופים, דיסטורשנים, לחזור למקורות. הז’אנר האלטרנטיבי הראשון שהתחלתי לצלול אליו בנעוריי היה הגראנג’ והרוק האלטרנטיבי שירש אותו בשנות האלפיים המוקדמות. מאז רבים ניסו להספיד את הרוקנרול ובחודשים האחרונים אני מגלה כמה הוא חי ובועט. כן, גם במחוזותינו.
את ההופעה הקודמת של שני נסיכי הרוקנרול האלה פספסתי (גם היא הייתה במרץ2) וכשצפיתי בצילומים ממנה נתקפתי פומו אימתני. כל כך אימתני שהבטחתי לעצמי שבהופעה הבאה אני באה לסקר. אז כשנקרתה בדרכי ההזדמנות, קפצתי עליה בלי לחשוב פעמיים. הביצועים באלבום אקלקטיים מאוד וארוזים בהפקה מרשימה, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר במוזיקאים צעירים יחסית ואפשר להגיד שהם בתחילת דרכם. שילוב של שירים אקוסטיים גולמיים, פולק אמריקאי והמנוני רוק, והנושאים עוברים בין אהבה (איך לא), רובה נכזבת או לא ממומשת, נעורים ואפילו התנ”ך, שבת וקידוש.
את ההופעה הם פתחו עם קטע בשם The Cockwombler’s Wife שלא יצא כחלק מהאלבום הראשון. פתיחה מדויקת, חזקה, אנרגטית, מסקרנת, שהובילה לשיר השני When You’re Drunk (קריצה לWhy’d You Always Call Me When You’re High של המאנקיז?), המנון נעורים שגם מזכיר סגנונית את המאנקיז וגם את סמאשינג פאמפקינז, רק קצת יותר בלוזי. אנצל את הבמה להפציר בכם לא להקשיב לעצתם להתקשר לאקס/ית כשאתם שיכורים. מה שכן, כיאה לשיר על שכרות – הוא כיפי ממש. אחריו הגיע סיפור על הביצים של דניאל. שניה, שניה, תקשיבו עד הסוף. דניאל סיפר ש4 שבועות לפני ההופעה הוא נפל על הביצים והבין ברגע שהדברים שגרמו לו הכי הרבה הנאה גם גרמו לו את הכאב הכי גדול. איכשהו זה התקשר לזה שהם נלחמו (ליטרלי, במילואים) כדי לחיות ולחגוג. המעבר היה חד, אבל איכשהו הכל הסתדר. שזו בעצם תמצית של החיים עצמם, הכאב יחד עם האור, היופי, ההנאה. ואיזה מזל שיש את שניהם.
מיד אחרי הסיפור הכואב אך אופטימי, הצמד סיפר שהם סגרו טור בינלאומי ראשון (!) ושתיכף יצא אלבום לייב מההופעה הקודמת, שגם השיר הבא שניגנו Closer יצא בקרוב. אחריו הגיע If You Leave שכלול באלבום הראשון, בלדה מרגשת שמזכירה קצת את קווין במלודיה, עם pattern interrupt בליריקה ובגדול אומר שאם הבחורה תעזוב דניאל ישים קץ לחייו. שמחה לעדכן שהתוצאה הייתה שיר ולא סוף טראגי אחר, שזו הקלה. מה שכן, השיר הרגיש לי קצר יותר מבאלבום. אחריו הגיע Abrahamic Existential Teenage Angst, שזה שם מאוד יומרני לשיר. הוא מגיע אחרי מיס כץ באלבום ונשמע המשך ישיר שלו. הוא יותר רגוע, ואני חייבת להודות שגם פחות קליט, אבל גם הוא מדבר על דחייה רומנטית ובא בתחינה שלא לקבל עוד “לא”.
ההופעה המשיכה בעברית עם השיר “ארבעה ילדים”, על מילואימניקית יפה שדניאל התחיל איתה לפני אחת הכניסות לעזה. השיר מדבר על פנטזיה שלא הושגה, כמיהה לסוף בסגנון fairytale בסיטואציה סוריאליסטית של מלחמת קיום. בשיר הוא שר “אני כאן, אתה כאן. לא הולכת לשום מקום, אתה יכול להפסיק לחלום”. אז אמנם הסיפור לא נגמר עם ארבעה ילדים (לפחות בינתיים, אין לדעת) אבל השיר לגמרי חמוד, תמים ובוגר בו זמנית באופן מפתיע. אחרי השיר הראשון בעברית, עלה לבמה האורח דני בסן ששר יחד עם ההרכב את השד יוצא מהבקבוק הלהיט האייטיזי שמייקל בנסון ממשינה (שהיה בקהל!) הלחין ויענקל’ה רוטבליט כתב, רגע אופטימי (שרוטבליט כתב לפני המלחמה והוא טרם יצא, ארקדי דוכין הלחין – ויעקבי עשה לו הפקה מוזיקלית. כן כן.), וכמובן ככלות הקול והתמונה – המנון על-דורי שכל הקהל ללא יוצאים מן הכלל צעק את המילים שלו עם הרבה כוונה.
ההופעה המשיכה עם שירים מקוריים של דניאל ויעקבי, כשהבא אחרי האירוח הנוסטלגי היה Fire Monkeys (עוד קריצה למאנקיז?) שהוא ה-שיר של האלבום לדעתי. אנרגטי, מהיר, מקפיץ. לדעתי הבילד-אפ קצת ארוך מידיי, אבל כשהוא מתפוצץ זה פשוט שיר וואו. ביקשתי מהם שיאריכו להבא את סולו הגיטרה כי הוא פשוט מעולה. אחריו הגיע I Love Your Vagina בעל פוטנציאל הקרינג’ הגבוה, אבל זה קטע חמוד ממש. הם טענו בהתחלה שהשיר נכתב במיוחד בשביל האירוע הזה (וכנראה התכוונו לחלק הראשון שהותאם לזמן ולמקום), אבל כל הקהל כבר הכיר אותו ושר יחד איתם. כן, גם הבנות. אולי בעיקר הבנות.
מיד אחריו הגיע Miss Katz, אחד השירים הכי קליטים באלבום (ומעניין אם הוא בכוונה מתכתב תמטית עם מיסיז רובינזון). מעניין אותי מאוד לדעת על מי הוא נכתב, אבל במקרים האלה אולי כדאי להשאיר את פרט המידע הזה כתעלומה. השיר מדבר על מישהי שמגיע לה יותר, הסיפור המוכר על גבר שמפחד מקשר ומחוייבות ומשדר מסרים סותרים. מי לא הייתה שם. מבחינה מוזיקלית קרה שם משהו מיוחד עם הפתיחה הקסומה של אסף לביא על הפסנתר והגיטרה של יעקבי שקיבלה ווייב של ג’ון מאייר והחמיא לה מאוד. השיר הבא היה Seven Minutes ’Till Sabbath שלו פתיח קצת ביטלסי, סגנון A Little Help from My Friends והשיר עצמו הוא אלטון ג’ון פוגש את סוויט הום אלבמה, עם אחלה סולו קלידים-גיטרה באמצע, אבל גם קצת בוב דילן בהגשה הסיפורית.
אחרי שבע דקות לשבת הם היו אמורים לרדת ולעלות להדרן, אבל לא ירדו ונשארו על הבמה להדרן. הם אמנם כבר חצו את ה20 והספיקו לשרת במילואים במלחמה האחרונה, בעצם הנוכחית לצערנו, ולהשתחרר – את השיר הבא הצמד כתב כשהיו בני 17, לכל אחד הייתה אז בת זוג, וכל אחד מהם כתב את החלק שלו בהשראת אהבתו הצעירה. דניאל כתב את הבתים ויעקבי השלים בשלוש מילים את מה שהוא מרגיש כלפי הנערה שאהב – כך התגבש הפזמון הקליט You’re lovely, you’re mine and I want to embrace you. מי לא הייתה רוצה שיכתבו לה כזה שיר? One for the Girls, הסינגל האחרון ששוחרר והשיר המקורי האחרון שחתם את ההופעה בהדרן – כמה שהוא פשוט, ככה מקסים. ואפילו הזכיר לי את ג’ף באקלי אהובי הנצחי. מילה אחרונה של ביקורת בונה, השפיץ של הגיטרה הגיע לי מאוחר מידיי והמפוחית מיותרת בעיניי. אבל מפוחית כמעט תמיד מיותרת בעיניי, אז אין מה לקחת קשה. את ההופעה חתם קאבר אגדי ל”הולך בטל” שעשה כבוד לקלאסיקה ישראלית אהובה, תוך כדי קרדיטים לנגנים שניגנו כל אחד סולו, והבסיסט נמרוד לוי הפציץ בריף בס מעולה. זהו, לא צריך להכביר במילים.
לסיכום – המון רוקנרול, המון פוטנציאל, היה לי קצר מידיי (חסר לי למשל Ballad of a Bum שהוא אנדרייטד ממש לדעתי), נהניתי בטירוף ונדיר שאני נהנית ככה מהופעת רוקנרול מקורית של הרכב צעיר. אני חושבת שעצם העובדה שהם בדרך לטור בינ”ל אומרת הכל, ואני רוצה להסב את תשומת לבכם לכמות הכשרונות של עידו יעקבי כפי שתיכף תראו בקרדיטים: הפקה, עיבוד, עיצוב הפוסטר, גיטרה וקולות. אין ספק שיש פה כמות עצומה של כשרון ואמביציה, ושהחבר’ה האלה לא מפחדים מעבודה קשה, כל עוד הם גם נהנים בדרך.
קרדיטים:
הפקה, עיבוד, עיצוב הפוסטר, גיטרה וקולות – עידו יעקבי
שירה, מפוחית וטקסטים (מילים בשירים) – דניאל גבע
תופים – אוריה מדר
בס – נמרוד לוי
גיטרה שניה – גיא פריצקי
קלידים – אסף לביא
סאונד – ריף וקנין
תאורה – עמית בר
תיאום (המרץ 2) – רנן סול
אורח מיוחד – דני בסן
