קונספט חדש. התגעגעתי לכתוב פיצ’רים. תיקנתי את הלפטופ האישי לפני כמה חודשים, כי מוזר לי לכתוב על מוזיקה מהלפטופ של העבודה. חידשתי את התשלום על הדומיין והאחסון, ופתאום הרגיש לי שאני זורקת כסף לפח. אז בינתיים קל יותר להעלות סיקורים קצרים ותמציתיים כפוסטים בעמוד האינסטגרם של טייני גיגז (צירפתי קישור למי שבטעות הגיע דרך גוגל או משהו).
יצא לי לסקר כמות הופעות שמעולם לא דמיינתי שאוזמן לסקר. מז’אנרים שונים, ברחבי הארץ, גדלים מגוונים של קהלים… ועדיין, כיאה לאינדי ולמוזיקה האלטרנטיבית, לא כל ההרכבים מצליחים לשמור על רצף הופעות (בין היתר בגלל שכמות לא מבוטלת של מוזיקאים מעולים החליטו לרפד את הסצנות המקומיות באירופה וארה”ב), וגם כשכן – אני לא מצליחה להגיע לכל ההופעות שהייתי רוצה להגיע אליהן. תשלחו ינשוף להוגוורטס, עוד לא קיבלתי את מחולל הזמן שלי. יש גם שתי להקות מחו”ל שהצורה שבה פספסתי את ההופעות שלהן נתנה לי את ההשראה לכתוב על ההופעות הכי טובות שלא הייתי בהן (והייתי רוצה). אז הפיצ’ר הבא מוקדש לכל החלומות שלי שטרם התגשמו, לפומו שגזרתי על עצמי, ולמה שעוד יבוא. בתקווה עוד בשנה העברית הקרובה.
שנתחיל?
שרון מנסור טריו
טכנית לא לגמרי פספסתי. כבר הגעתי, רעננה כולי, לשבלול ג’אז בת”א בליל קיץ קסום ביולי האחרון. מרוגשת, סקרנית, ומצפה – התיישבתי על הבר. בקטע הראשון עוד הייתי בהלם, בקטע השני הייתי על סף בכי מרוב שזה היה יפה. בשיר השלישי קיבלתי טלפון מהבן שלי “אמא אני לא מצליח להירדם, גרייס (הכלבה שלנו) לא מפסיקה לנבוח על הבייביסיטר”. חיכיתי לסוף הקטע הרביעי וחזרתי על עקבותיי.
כן, זה היה מבאס. לא, זה עוד לא קרה לי לפני. אבל בדרך הביתה הזכרתי לעצמי כמה אני ברת מזל שאני בכלל מכירה את המוזיקה של שרון מנסור (האלבום “טריגר” יצא הקיץ ועוד ידובר עליו רבות, גם כאן), שכבר שמעתי אותה מנגנת בהרכב של יצחק ונטורה המכשף. לא מזמן גם סיקרתי הופעה שלה בפסטיבל Phase של האממה. ואין לי שום ספק שבהזדמנות קרובה אשמע הופעה מלאה שלה. אין מצב שזה לא יקרה, בקרוב.
סול מונק
טכנית כן הייתי בהופעה של הרכב הפלאים של המתופף אביב כהן, אבל האם זה נחשב אם בשני המקרים זו הייתה הופעה קצרה כי פסטיבל? לדעתי לא נחשב. במרץ האחרון, כמעט עשור אחרי האלבום הקודם, יצא New Moves שכמעט כל הקטעים בו נכנסו לפלייליסט שלי במעמד קבע. האלבום משלב מגוון סגנונות מוזיקליים, ביניהם ג’אז ואלקטרוני, ולמרות שאביב הפיק, עיבד והקליט את האלבום, הסאונד האקלקטי שלו בין היתר נובע משיתופי פעולה עם מוזיקאים בולטים בסצנה כמו תמוז דקל (שמיקסס ומנגן בגיטרה באלבום), ניתאי הרשקוביץ, קרן דן, דנה דוניץ, אבישי כהן (חצוצרה) ושוזין. עובדה מצמררת – אלון אבוטבול שנפטר פחות מחצי שנה אחרי צאת האלבום, כאילו השאיר את חותמו כצוואה אחרונה בדרכו המוזיקלית.
ג’ימי פרסאד אורקסטרה
אם יש כאן מישהו שמפחד מג’אז אקספרימנטלי כדי שתדלגו. הרכב אולסטארז יוצא דופן ואנדררייטד לטעמי מאוד, שמופיע מעט מידיי בארץ. בהובלת אבישי כהן (חצוצרה) וריג’ויסר (יובל חבקין), תחת הלייבל רו טייפס. ההרכב התחיל מעירוב דיציפלינות אמנותיות, אלבום יצא ב2023 וההופעה הראשונה בארץ הייתה רק שנה אחרי, והופעה נוספת שגם אותה פספסתי התקיימה באפריל האחרון באולם צוקר בהיכל התרבות. באפריל האחרון יצא להרכב EP נוסף ומכשף וההופעה הבאה ב17 בנובמבר הקרוב, אז עוד יש תקווה שאשמע את הקסם הזה לייב ואולי אפילו אסקר את ההופעה.
קנס טריו
טריו ישראלי-יפני (!) שמשלב אימפרוביזציות ג’אז, גרוב, אפרו-פ’אנק, מקצבים מעולמות הפרוג. קיצר, הבנתם למה אני מתחברת. לצערי הם לא מופיעים הרבה ויוצא שאני מפספסת אותם כשהם כבר עולים יחד על במה. הכירו בזמן לימודי הג’אז ברימון, התחילו להופיע יחד בתקופת הקורונה, והוציאו את אלבום הבכורה Contact 123 באוגוסט 2022 שכלל שמות גדולים בסצנה המקומית כמו ספי ציזלינג, יונתן וולצ’וק, איתי פורטוגלי. בפברואר 2023 הקליטו את האלבום השני שכלל מיתרים של התזמורת הפילהרמונית (!) ואת סתיו אחאי וגדי שטרן. לא מצאתי תאריך להופעה קרובה, אבל אולי הפיצ’ר הזה יעשה להם חשק.
יופי
הרכב נאו-סול שמשלב השפעות מעולמות מוזיקליים שונים ומגוונים, שמחזיר את השימוש בכלי נגינה חיים ובלי מחשבים וביטים לאופנה. ב2023 רגע לפני שהעולם כפי שהכרנו אותו חרב, ההרכב סגר טור עמוס של כמעט שנה שהתחיל בהשקת אלבום בגגרין, הופעות בכל קצוות הארץ, בכולי, באוזן, בלבונטין, פסטיבל ג’נסיס… בקיצור, הבנתם. האלבום שלהם MOTEK שיצא ב2022 הוא הריליס האחרון שלהם נכון להיום, ולצערי נראה שהחברים לא פועלים יחד נכון להיום. אני אמשיך לבכות על ההופעות שלהם שפיספסתי, עד שאולי יום אחד הם יודיעו שבא להם לחזור להופיע.
קומרדין
טריו ייחודי של עוד-סקסופון-תופים (תודו שלא ציפיתם), שמנגנים לחנים ערביים מסוריה, מצרים והאיזור, אבל לא רק. בנוסף ללחנים הערביים הקלאסיים, הם מנגנים גם קטעי ג’אז, ז’אנר שנמצא ברקע של שלושתם כמוזיקאים. מי שעוקב אחרי העמוד באינסטגרם יותר מיומיים בטוח נתקל בסיקורים של האחים קדוש, הרכב נוסף שאון יוסף קדוש (עוד) מוביל. אסף חריס סקסופוניסט עסוק מאוד בסצנה המקומית ומעבר לה, ודוד סירקיס המתופף המוכשר של ההרכב חי היום בניו-יורק ומגיע לביקורי מולדת מעטים (מידיי, לטעמי) כל כמה חודשים. האלבום Qamar Al-Din יצא בנובמבר 2024 ונכנס לרשימת אלבומי השנה של טייני גיגז של השנה החולפת, ומי שכמוני פספס את ההופעות של ההרכב סביב השקת האלבום, יוכל להתנחם בלייב סשנים שהם הוציאו לאחרונה. או לחכות להופעה הבאה.
דני קוטנר
הפיה הזו לא מפסיקה להפתיע אותי. הכרתי את השם בכלל מהופעה אקוסטית שהיא ערכה במייקרס (לשעבר. כיום Roots) שפרסמתי בסטורי אבל לא הגעתי אליה, אחרי שאלבום הבכורה שלה Purple יצא במרץ 2023. האלבום השני שלה Lilly צפוי לצאת באוקטובר הקרוב, ובינתיים יצאו ממנו שלושה סינגלים מהודקים, קליטים ומתוקים, והיא נשמעת הרבה יותר מגובשת ואסופה מבאלבום הראשון שלה שכבר אז היה בו המון פוטנציאל ושיתופי פעולה עם שמות בולטים בסצנה כמו רועי ראמי (שיודע שגם הוא היה אמור להיות ברשימה הזו, אבל אני יודעת רק על הופעה אחת שלו בשלוש וחצי שנים האחרונות שפספסתי) ויחזקאל רז. נראה שלאחרונה דני מבססת את מעמדה באירופה, עברה את 50,000 המאזינים בספוטיפיי, ולאחרונה השלימה טור לונדוני מרגש, אבל עדיין עובדת עם מוזיקאים מקומיים והסינגל המעולה שלה Growing Apart נכנס לרשימה המכובדת של בחירת העורכים של כאן88 בקיץ האחרון. נחכה בסבלנות להשקת האלבום עוד חודש בדיוק, ונקווה שתהיה גם הופעת השקה מקומית.
גל דה פז
זה לא שלא הייתי בהופעה של גל דה פז. הייתי, ונהניתי מאוד, והתרגשתי עד דמעות (בטור של האלבום Uncovered שיצא בנובמבר 2022, גרסאות אקוסטיות ומינימליסטיות לשירים שלה מכל הזמנים). אבל בהופעות בארבי שלה בטור לאלבום Very That שיצא ב2024 לא הייתי. למה? סיבות שונות שנעות בין קושי עם כמות הקהל והצפיפות בבארבי (כן, אני סובלת מאגורופוביה קלה. אני יודעת שזה מפתיע), לקושי עם הסגנון הפופי הגרנדיוזי שגל פנתה אליו. באופן אישי אני מעדיפה מוזיקה קטנה יותר ופחות דראג ושואו, אבל אני מעריכה (מאוד!) את ההפקה המרשימה שעלתה בבארבי יותר מפעם, עם טריליון תלבושות ואסתטיקה מאוד מוקפדת ומדויקת, סטיילינג מעורר השראה שאין כמוהו בארץ, וכמובן – הקול של גל דה פז. אין ספק שהיא יחידה בדורה. נראה שבימים אלה גל כותבת את האלבום הבא, ואני סקרנית לראות לאן היא תפנה הפעם והאם היא תמציא את עצמה שוב מחדש.
הכבש השישה עשר
הפסקה הקודמת הייתה הכנה לפסקה הזו. איכשהו, למרות שהכבש השישה עשר הוא פסקול ילדותי ולשמחתי גם הבן שלי מכיר ואוהב מאוד, לא הלכתי לאף אחת מהופעות האיחוד. ריגש אותי מאוד לראות את כולם על במה אחת, במיוחד את יהודית רביץ שלא הופיעה שנים, ויוני רכטר שהוא קראש שלי מילדות (ואנקדוטה קטנה – מלצרתי אותו לא מעט כשעבדתי בלנדוור במרינה לפני יותר מעשור והוא האדם הכי מתוק שפגשתי). אבל מעבר לזה שההופעות היו סולד-אאוט מהר יותר משלוקח להגיד “הכבש השישה עשר”, והם לא באמת צריכים עזרה של בלוג עצמאי של מוזיקת אינדי כדי לסקר ולקדם את ההופעות, לי, כאמור, קשה עם קהלים גדולים וצפיפות. וככה הגענו לסוף 2025 ואני כותבת על איך פספסתי. אבל מי יודע, אולי בשנה הבאה?
רפאים
הרכב מסתורי ומסקרן שהוציא אלבום בכורה באפריל האחרון (שרובו נכנס לי לפלייליסט) אבל התחילו לפעול יחד בתחילת 2022, ומשלב אלמנטים פסיכדליים וטקסיים, ואיכשהו עדיין שומעים שהם מאוד ישראליים. חוץ מ”אומץ, רעש ומנטרה” בביו באינסטגרם לא מצאתי המון מידע עליהם (ולכן ה”מסתורי ומסקרן”), אבל אני יודעת שפספסתי הופעה שלהם בלבונטין והם עשו כבר כמה דאבל-פיצ’רים עם להקה מסקרנת לא פחות בשם תפטיר, שאת שתיהן אני מקווה לשמוע בקרוב מאוד בלייב.
יוני בלוך
כבר מזמן לא טייני גיג (בכל זאת ממלא רצף הופעות בארבי תוך דקות כבר שנים), אבל עדיין יש לי פינה חמה מאוד בלב ששמורה ליוני בלוך. לא זוכרת מתי התחלתי להאזין לו, בטח איפשהו באיזור גיל 12 כששודרה הסדרה “הפיג’מות” (והנה הסגרתי את הגיל שלי), אבל בבגרותי חזרתי ל”על מי אני עובד” ו”הרגלים רעים” ואני עד היום צועקת באוטו את הצגה יומית והתקף לב קטן, כאילו אני עדיין בתיכון. במאי האחרון יוני הוציא אלבום חדש בשם “הייטק”, אחרי שנים של עבודה בהייטק לצד תחזוק על אש קטנה של קריירת הרוקנרול שלו, וגרמה לי להתחבר אליו שוב בפעם המי יודע כמה, בגלל שגם אני כמו הרבה אחרים מצאתי את עצמי עובדת בתעשייה. בינואר גם יצא הסינגל “סוף טוב” שהמיס את ליבם של אחרוני הציניקנים והפיח רוח של תקווה במיואשי ארצנו. הלוואי ויהיה סוף טוב. עד אז, נותר לי לקוות שאוזמן לסקר את אחת מהופעות הפסטיוני השנתיות בקיץ 2026.
טוקי שטרן
כבר סיקרתי לא מעט הופעות שטוקי ניגן בהם כפסנתרן מוכשר, אבל את הופעת ההשקה לאלבום “הכל עובר” שהתקיימה באוגוסט האחרון במרץ2 פספסתי. וזה פספוס כואב במיוחד, כי מספיק לשמוע את שורת המוזיקאים שעזרו לטוקי לכתוב, להלחין, להקליט ולהפיק את האלבום הזה (ובראשם שוזין שהפיק ועזר לכתוב את רוב הטקסטים) כדי להבין כמה זו פיסה אמנותית שממש כדאי להכיר. טקסטים רגישים, לחנים מגוונים ומדוייקים, הרבה קסם שובה לב. ואם זה עובד כל כך טוב באלבום, אני בטוחה שעל הבמה זה פשוט מהפנט. בטוחה שמתישהו בשנה הקרובה אצליח לתפוס הופעה שלו.
יעל זלינגר
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כי אני לא רוצה שישמע שאני מתנצלת על זה שאני קצת מאוהבת ביעל זלינגר. אז פשוט אספר שהכרתי אותה כקלידנית של יסמין מועלם עוד לפני שהיא הפכה לתופעה מיינסטרימית גלגלצית, וגם יצא לי לראות אותה מנגנת עם הבלקן ביט בוקס בבארבי הישן כשעוד היה לי זמן וסבלנות להתלוות לחברות להופעות. ואז בספטמבר 2023 היא הוציאה את האלבום “יותר קל” שכלל את הסינגל “לנצח” המתקתק שהיה תקוע לי בראש תקופה, אבל לא מימש את הפוטנציאל שלו (כנראה גם בגלל התזמון הטראגי). אחריו, באוגוסט האחרון, יצא האלבום “שירים, כאבי לב” החשוף והנוגע, שעדיין משלב סגנונות מעולמות הפופ, אבל גם מגיע לרבדים יותר עמוקים ומורכבים גם בליריקה וגם מבחינה מוזיקלית. מעבר לזה, יעל זלינגר ווקאליסטית מוכשרת בצורה מפתיעה ממש, ומי שנתקל בביצוע שלה ל”עברנו את פרעה” ממופע המחווה למאיר אריאל (שכלל שמות כמו שלומי שבן, תמיר מוסקט, גל תורן, שלום חנוך, ועוד מלא) ששודר בראש השנה, מבין שהיא כאן כדי להישאר.
אולי דנון
אחד האמנים הצעירים המבטיחים בסצנת האינדי המקומית. לפי הסימפול של אריק איינשטיין בשיר “שירימאתמול” המצוין שהתנגן אצלי מספר דו ספרתי של פעמים מאז שיצא, אולי דנון יודע שהוא היורש. כן, כן, היורש. האלבום “השבר הסורי-אפריקני” יצא באוגוסט האחרון, חודש שלנצח יזכר אצלי כבייבי בום של האינדי הישראלי, כי יצאה בחודש הזה כל כך הרבה מוזיקה מדהימה והייתה כמות באמת לא הגיונית של הופעות שרציתי ללכת אליהן. הופעת ההשקה של האלבום התקיימה בתחילת החודש (ספטמבר) במרץ2 ופספסתי אותה. זה מהמקרים שאני מתבאסת שיש לי חיים מעבר לטייני גיגז. אבל אין לי ספק שאני עוד אגיע לסקר, בתקווה לפני שהוא יהיה ביג מידיי. בכל זאת כבר התארח בדיבור מקומי עם רוני ורטהיימר בכאן88, התראיין לרשת13, סיקור של האלבום מאת בן שלו עלה להארץ… בינתיים ממליצה לגשת ולהאזין לאלבום. ויפה שעה אחת קודם.
נרקיס רעם
האלבום שלה “אחיזה אחרת” יצא ממש לפני שנה בספטמבר 2024 ומאז פספסתי כמה וכמה הופעות שלה, למשל בפסטיבל הפסנתר 360 של הלבונטין והופעת החימום שלה לעלמה גוב בבארבי. חוץ מזה שלקול שלה יש גוון עדין ושברירי שייחודי גם לה, השירים שלה קצרים ונשמעים פשוטים, אבל אם מאזינים ממש שומעים שהמורכבות המוזיקלית מסתתרת שם היטב, וגם המילים ישירות וחשופות – והכל ביחד נכנס ישר ללב. קחו את מה שכתבתי עד כה ותוסיפו לקדרה את רשימת המוזיקאים שמנגנים בהרכב שלה (ניר קליינר, טל אורן, איתי שפיגל, אסף גורן [סופיז] ועמליה סמול) וקיבלתם מתכון למשהו יפה ממש. אני סקרנית ממש ממש לשמוע איך נרקיס רעם תתפתח, וסקרנית במיוחד לשמוע אותה לייב. בטוחה שזה לא פחות מקסום.
ניר כנען
כמו עוד כמה שמות כאן ברשימה, גם ניר כנען כבר לא טייני בכלל. ילד פלא שכבר מתראיין לרדיו, מופיע בבארבי ומוציא מרצ’, והשיר שלו “שיר לנטע” עקף את 5 מיליון ההשמעות בספוטיפיי, הוציא את אלבום הבכורה שלו “כחול” בסוף 2024. מוזיקלית הוא מאוד תיאטרלי ובכלל לא מפתיע שהתחיל את הקריירה שלו בכלל כשחקן וגם היום משחק בתיאטרון. במוזיקה שלו שומעים השפעות חזקות של ענקי המוזיקה הישראלית יוני רכטר, גידי גוב ויהודית רביץ (שכבר מופיעים בפיצ’ר הנ”ל) והרבה מהשירים באלבום נשמעים ממש כאילו הם לקוחים ממיוזיקל. יכולות ההלחנה שלו מרשימות ממש, ואם ככה אלבום הבכורה שלו נשמע, אני בטוחה שמדובר באמן שיעצב את פני המוזיקה הישראלית בשנים הקרובות, בתקווה שלא ישתלטו עליה סלסולים ריקים ואוטוטיון (לא בקטע גזעני, כן בקטע מתנשא). כיוון שניר כנען כבר ממלא בארבי, אני בספק אם יצא לי לראות אותו לייב מהסיבות שציינתי מוקדם יותר, אבל אין ספק שהרצון והסקרנות ישנם.
ניגון קוורטט
קווארטט ג’אז יהודי שמופיע בארץ ובחו”ל, כולל סולד-אאוט בפסטיבל הג’אז בים האדום בנובמבר שעבר. פספסתי כמה הופעות שלהם, ביניהן הופעות בטסה, בשבלול, בית העמודים. כמישהי שנפתחה לה הצ’אקרה של הג’אז לפני כמעט שני עשורים בהופעה של דניאל זמיר בצוללת הצהובה, יש לי פינה חמה במיוחד לז’אנר המאוד ספציפי הזה. מודה, הלוק החרדי-חסידי עם החליפות השחורות והפאות המסולסלות עשוי קצת להרתיע. עם זאת, ברגע שעוברים את המשוכה הזו מגלים צלילים של רוחניות וקסם שמאוד ייחודיים להרכב הזה. ואני בטוחה שבלייב הצלילים האלה מהדהדים אפילו יותר חזק בלב. במרץ הוציאו שני סינגלים מהופעות, ובאוקטובר הקרוב יש להם הופעה בירושלים, אז גם במקרה הזה אני דיי בטוחה שיזדמן לי לראות אותם לייב, ובקרוב.
באבל ראפ טראפ
הרכב אינדי שנע בין Pאנק רוק, לג’אז אוונגארד דרך היפ הופ ומוזיקה אוריינטלית. כן. למרות שהוציאו את האלבום האחרון שלהם ב2023, הם שיחררו כבר חמישה סינגלים מאז תחילת השנה וחזרו לפעילות לאחרונה. יופיעו בסוכות הקרוב בירושלים, אחרי שהופיעו בקיץ האחרון בלדין ובלבונטין, וכל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני חייבת לראות אותם לייב כי זו תופעה ולא סתם עוד הרכב מוזיקלי. וכשאנשים שמכירים אותי אומרים לי דברים כאלה בכזו נחרצות – אני נוטה להתרצות. אז מתי ההופעה הבאה בת”א?
ובגזרת החו”ל, נעבור לאנגלית:
I Never Came – Queens of the Stone Age
It all started in the fall of 2023. Excited to finally see one of my favorite bands live, I purchased flight tickets with a connection flight (I never do that, but I couldn’t miss out) right after purchasing concert tickets for November in the 3Arena in Dublin, and waited. Then October 7 hit. It soon enough realized that Turkish Airlines is not going to fly to Israel anytime soon. Finding an alternative flight in the middle of the war and grief was out of the question. So I let go of the idea, requested a refund from Ticketmaster and following a 9-email back and forth, including this one:
But finally, after specifying that “There is a WAR in my country, rockets are being shot at civilian cities on a daily basis and ALL FLIGHTS ARE CANCELLED”, they eventually refunded my concert tickets.
Fast-forward to July 2024. I finally started recovering, actively battling numerous anxiety disorders that worsened following the ongoing war and the stress and grief that accompanies it. I purchased QOTSA tickets again! Booked a flight to Berlin, and waited. Ten days before the gig in Berlin, I went to London where I was supposed to see Pearl Jam, which had been cancelled the day I landed there, but that’s a different story. I got back home from London, and there were already cancellations of other gigs in the Queens’ EU tour, until I received the message I feared the most: “Veranstaltungsverlegung Queens of the Stone Age“. I don’t read Dutch, so I hit the translate button and started shaking. The concert was cancelled, 48 hours before my flight.
This time, it was Josh Homme’s turn to recover. The band resumed its “The End is Nero” tour this summer, starting with the US, then moving to Europe. Hopeful, I got VIP tickets (agorophobia is a b*tch) for the end of July, purchased flight tickets, and waited. It was the night between June 12 and 13. I woke up at 3 AM to the most terrifying sound a mobile phone could make (little did I know how many times I’d hear that sound in the coming 2 weeks). Then started a 12-day marathon of running to the safe room. Somewhere between missile alerts I got an email from Wizz air saying “We regret to inform you that your flight has been cancelled.” Under a cloud of uncertainty during the ongoing war, and literally NO flights leaving the country anytime soon – I decided to drop it. In retrospect, I could have booked another flight to Budapest. On the other hand, I didn’t want another war to break out.
Although third time wasn’t a charm, I’m not a quitter. In the meantime I went on a quest to buy vinyls of all of my favorite albums by QOTSA, and I’m actively trying to contact the band members to hear my story out. The October 7 heartbreak was hard enough, then I experienced another heartbreak (a painful breakup) and then missing one of my favorite bands – 3 times in a row. What are the odds.
Please cross your fingers (and toes) to me fulfilling my dream, and hopefully they’ll include “I Appear Missing”, “Villains of circumstance” and “In My Head” in the setlist, because these three songs most accurately describe how I feel right now, and have helped me recover from my darkest times. And when I say darkest, I mean “one thing that is clear, it’s all downhill from here” dark.
BADBADNOTGOOD
One of my favorite alt-jazz bands ever. I had tickets for their TLV Barby gig in the summer of 2022, way before the current active conflict, but the band cancelled it. Probably due to political reasons. Which is exactly why I decided to include them in this feature as well, seeing their recent announcement of removing their music from Israeli Spotify. I have a lot to say on this, but I’ll just say I’m disappointed. As musicians, I expected BADBADNOTGOOD and other bands to use their platform and their music to bring people together, and not apart. And I certainly wasn’t expecting bands who claim to promote justice and peace to punish their fans and audience for their government’s decisions and political circumstances. If any of you see this – this is an invitation to a dialogue. Things are more complicated than what you’re shown. What a shame you had fallen for propaganda and lies so easily.
All I Need – Radiohead at Hayarkon Park TLV
It’s finally time to address this taboo of a topic. It was the summer of 2017, I was still nursing my not-even-1yo son and lived up north, very far from Park Hayarkon. Radiohead was a long-time favorite even back in the day, but I was in, what I call in retrospect, a “cultural coma”. For almost a decade I almost didn’t take part in any activity that fed my soul, other than listening to Boaz Cohen’s radioshow “Rocker Tov” (pun in Hebrew with “boker tov”, which means good morning) on my way to college. Anyway, I couldn’t find the energy to go and this is one of the only things I regret – to this day.
It was their fourth time performing here, and the biggest concert they had in Israel ever with over 40K people in the audience. I heard from people that had bought the cheapest tickets, the most expensive tickets, and even people hearing the concert from the adjacent neighborhood – it was probably Radiohead’s best concert ever.
When the band just started, in the early nineties, it was our own Yoav Kutner who was one of the first people to have played Creep on the radio. I was only a toddler then, but I can only imagine the feeling of hearing something that is truly unique and sounds like nothing heard before, because it happened to me about a decade later. I’ve been listening to Radiohead since I was a teenager, and was absolutely stunned at 17 that they released “In Rainbows” on a PWYW basis. I didn’t own a credit card back then, so I put 0$ and prayed. About 20 minutes later (remember when internet was slow?) I started playing the MP3 files on Windows Media Player with that weird psychedelic effect, and couldn’t believe what I was hearing. It was seriously a m*ndf*ck moment hearing new Radiohead music that I got for free. And it was better than what I had already known and loved.
So you can imagine how I felt after realizing I missed one of the best shows to have taken place in this country. Since then, when people tell me about it I shut my ears and just wait for them to get the message. 8 years later, I realized missing this show literally changed my life. It made me realize I need to chase my dreams and not give up. Giving myself excuses is easy. But living my life to the fullest is the only option left. On March this year Radiohead formed an LLP named RHUK25, hinting that a tour before the end of 2025. There are some other easter eggs fans cling on with hope (or desperation) – like auctioning concert tickets expiring at the end of 2025, rehearsing old material, a couple of obscurely reserved evenings in some of Europe’s biggest music venues, and more. So this time I WILL NOT MISS THEM. No matter what it takes (also, no matter how it ends. And no matter how it starts) and how much it’s going to cost. At 33, fulfilling this dream is the first item on my bucklist, and I’m determined to tick it off. At least once.
Update (Sept. 24, 2025): I started writing this article in July, then a Radiohead tour was only a fantasy\speculation. Today, as I’m listening to Idioteque performed live at Lolapalooza Berlin concert in 2016 (“this is really happening”) – I obtained future plane and concert tickets to their third show since 2017. Hoping for a calm, rocketless November. No alarms and no surprises, please.
