דה בנצ’ ברדינג3 15.10.24
מכירים את זה שכל כך אכפת לכם ממשהו, שאתם רוצים שיצא מושלם? אז הסיקור הזה. אני מסיימת אותו כמעט חצי שנה אחרי ההופעה עצמה, וקצת פחות משבוע לפני ההופעה הבאה שלהם, גם היא ברדינג 3. דה בנצ’ זו להקה שמלווה אותי (ואני אותה) כבר יותר משנתיים, ובניגוד לכמה מהאמנים שסיקרתי באינסטגרם – אני אשכרה מאזינה להם לא מעט ויודעת את המילים לחלק לא קטן מהשירים. ההופעה המדוברת ברדינג הרגישה כמו מהלך שאפתני, שלא לומר יומרני, וכמעט לא קרתה, כי המועד המקורי שלה היה ב1 באוקטובר 24′ – ליל הטילים מאיראן למי שזוכרים. ובכל זאת ההופעה קרתה, וקרתה בגדול. כל כך בגדול, שיש עוד אחת השבוע.
ההופעה, שלבסוף התקיימה שבועיים בדיוק אחרי המועד המקורי, התחילה בשיר Mess כיאה לבלאגן שקדם לה. פתיחה רוקנרול לפנים, שמזכירה איזה המנון לד זפליני קליט וגם את בק אין בלאק של AC\DC. אחריו הגיע השיר Spiders, אחד השירים שאני הכי אוהבת שלהם, והוא מהאלבום הראשון שלהם “ג’סמינו”. ניחשתם נכון, על שם המוסד המיתולוגי. עכשיו נהייתי רעבה. רזיאל (מנצור) הסולן שר “I can’t take it anymore” עם ריאות מלאות אוויר ומפגין יכולות ווקאליות מרשימות.
אחריו הגיע השיר Haze, שגם הוא מהאלבום הראשון, וההתחלה שלו מאוד מזכירה את Gold on the Cieling של הבלאק קיז, עם קריאות “היי” שמפעילות את הקהל כאילו ההופעה מתקיימת מינימום בקיסריה. זה מצחיק שהזכרתי את קיסריה, כי דה בנצ’ נבחרו את היהודים בקיסריה ממש זמן קצר לפני הרדינג. מוזמנים לקבל טעימה כאן. השיר הבא היה Mosquito, שיר איקוני לחלוטין ואיכשהו גם רומנטי למרות שמדבר על יתוש, שמשלב גם ספרדית (עד היום לא הבנתי באיזה קטע, אבל זה איכשהו עובד) עם הפזמון הקליט “don’t have time” שנראה אתכם לא שרים יחד איתם, גם אם מעולם לא שמעתם אותו לפני.
ואז הם ניגנו את אחד השירים שאני הכי אוהבת שלהם (אתם מזהים פה מוטיב חוזר?) Hi Girl שלגמרי לא נשמע שלהקה ישראלית מנגנת אותו. מתחיל עדין ומלטף ולאט לאט הופך לבאנגר רוקנרולי. שיר מושלם. אחריו הם עברו לשיר מהאלבום החדש Not a Morning Person שאני אישית מאוד מזדהה איתו. מאוד. מלא דיסטורשנים שלא כדאי להשמיע לי בבוקר, אבל מתארים את התסכול המתמשך וגובר מחיים שלמים שאמורים להסתנכרן עם עולם של אנשי בוקר.
מיד אח”כ עלו לבמה הדר (גאגי) לוי ויהלי שרון מההרכב הפסוליה של דייזי שחיממו את ההופעה ושרו את Tell Me מהאלבום החדש. גאגי על הגיטרה ויהלי על הסקסופון ואיכשהו הגיטרה נשמעה כמו הסקסופון. אחריו ניגנו בהרכב מלא את השיר נקודת הג’י של הפסוליה. אישית, אני פחות מתחברת לווייבים הקצת אינטנסיביים של ההרכב, אבל יאמר לזכותם שיש להם מלא גרוב והבס של אור היה מאוד דומיננטי וזה עבד מצוין.
האירוח הבא אחרי Fu Fu Fu (שנשמע קצת כמו גרסה מקומית לשיר הנושא של גריז) הוא של גל דה פז המלכה הבלתי מעורערת של הרוק, הסול והבלוז הישראליים. אני מאוהבת בה קשות ולדעתי יש לה את הקול הנשי הכי טוב בארץ, ברמה שזה לא הגיוני שמישהי שחיה בינינו יכולה להפיק כאלה צלילים. הם ניגנו יחד את Somethin’ של גל וכל הטלפונים הונפו באוויר עם סולו גיטרה מטריף של גיא סטריער שהתארח גם הוא והרגיש כמו חלק בלתי נפרד מההרכב. זה הרגיש באיזשהו שלב שזו הופעה של גל דה פז בכלל, עד שעברו לWet Dream שאני חושבת שלא משנה מה אכתוב עליו זה יהיה אנדרסטייטמנט. וואו, איזה שיר חשמל. הוא גם שיר הנושא של האלבום החדש שלשמו בעצם התכנסנו. אחריו ניגנו יחד את Hummingbird של גל דה פז. איזו מלכה היא, איזה הרמוניות… נשמע קצת אפילו כמו פרדייז סיטי של גאנז. כשהיא ירדה מהבמה לדעתי זה היה יכול להיות סטנדינג אוביישן. אם רק זו לא הייתה הופעת עמידה.
הגיע הזמן לחזור קצת לדה בנצ’, שסיפרו שהלהקה קרויה על הספסל ליד הבית שם ההרכב התגבש. ואז הם ניגנו את השיר הראשון שהם אי פעם ניגנו You’ll Never Be Mine עם ריף בס מעולה. השיר עצמו פשוט (כיאה לשיר ראשון של הרכב) אבל מצוין, עם סיומת גיטרה מפצלחת לחלוטין. אחריו ניגנו את Won’t Let You שיש לו ווייב רוקנרולי שמאוד מזכיר את Wet Dream בעיניי – גם שם סולו גיטרה מעולה ותופים נהדרים של ליאור יצחקי, רק שהוא פחות קליט וקאנוני, על אף השורה החזקה שחוזרת על עצמה “Gotta get out” שלדעתי היה צריך להמשיך לאאוטרו הרבה יותר ארוך.
חשבתם שנגמר? אמנם מרגיש לי שבסיקור הזה יש כבר מספיק תוכן לשני סיקורים, אבל זה ממש לא הסוף. בשלב הזה עלה לבמה יהלי סובול שהייתי בטוחה שישמע לא קשור למה שהלך שם, והופתעתי ממש. למרות ששנים חסומות ומכה אפורה אלה שירים שמחזירים אותי לניינטיז (או לפחות לנערה ברוק עצמאות בשנות האלפיים המוקדמות, אני לא עד כדי כך זקנה) וזה היה מרענן מצד אחד, אבל באמת טיפה תלוש ופתאום גם עברית. הם ניגנו גם את השמלה ממדריד של מוניקס סקס שבכנות אף פעם לא ממש הבנתי, אבל קצת עשה לי חשק לעלות שוב על מטוס, למרות שבהופעה הזו הייתי שלושה ימים אחרי שחזרתי מחו”ל. גם נחתה לי תובנה מאחד המשפטים בשיר “היא מדברת, הוא לא מקשיב” שתכלס מתמצת בצורה מדויקת את החוויה של כל בחורה ישראלית. וכנראה גם מעבר לים. את האירוח הזה הם סיימו עם “על הרצפה” שאין לי מה להגיד עליו, המנון נעורים אלמותי. נחתכו לי חצי משנותיי ברגע.
אחרי האירוח האחרון להופעה, אמרו תודות ושרו את Enough is Enough המעולה שהם כבר לפחות שנתיים מנגנים בהופעות וסוף סוף הוקלט לאלבום החדש. הוא נשמע קצת ברונו מארס ונותן זריקת מוטיבציה אדירה למאזינים ולא רק הנאה מכמה שהוא פשוט שיר שעובד מוזיקלית (סולו גיטרה מטורף, מודולציה). ההרכב שיתף שההופעה הזו הייתה החלום הרטוב שלהם (הבנתם את הדאבל מינינג?) ושהמוזיקה היא התפילה לשובם של החטופים, שמאז לשמחתנו לא מעט מהם חזרו, אבל אנחנו עדיין ממתינים לשובם של 59 הנותרים. האסרטיביות של השיר הזה לחלוטין מדגישה כמה מספיק לנו כבר המצב הזה, והנה – נכון לשכתוב שורות אלה, חזרנו להילחם בעזה ולקבל טילים מהחות’ים. ועם כל זה – אנחנו חזקים ביחד ומראים לכל העולם שאנחנו יכולים.
ואז כמובן שעשו את הטקס המתבקש של איחול “שבת שלום” שאחריו ירדו מהבמה, וחזרו אחרי תשואות רמות להדרן עם מסר של אהבה – Somebody to Love שהוא קאבר של ג’פרסון איירפליין שגם נכנס לאלבום השני, עם עיבוד שמאוד אהבתי והוא מאוד דה בנצ’י, פתיחת גיטרות עדינה שקצת מזכירה את Wicked Game אבל מהר מאוד הקצב עולה עד שמגיע לפיק בדמות סולו תופים אגדי של ליאור. סיומת מושלמת לערב מטורף.
אז לסיכום – דה בנצ’ לגמרי מוכיחים שהרוקנרול חי ובועט, ואיתו גם הקונספט של “להקת רוק”. יש להם את הסאונד שלהם, האמירה שלהם, והאופי שלהם לגמרי משתקף ביצירה. עם כמה שאני אוהבת את האלבום הראשון שלהם ג’סמינו, מרגיש שבWet Dream (שגם נכנס לרשימת אלבומי השנה של טייני גיגז לשנת 2024) הם העלו הילוך ונצמדו לסאונד יותר מהודק. ההופעה הזו הייתה תמצית של כל מה שאני אוהבת במוזיקה שלהם – אנרגיה גבוהה, ביצועים מצוינים, ורגעים שגרמו לשכוח איפה אני נמצאת. אז אם שואלים אתכם מה נשמע עם הרוק הישראלי, עכשיו אתם יודעים מה לענות.
והפתעה מיוחדת למטיבי הלכת – קוד קופון מיוחד לעוקבי טייני גיגז: Tiny
עד הסיקור הבא…
אוהבת,
טייני דנה.
חברי ההרכב:
שירה: רזיאל מנצור
תופים: ליאור יצחקי
בס: אור יהל (בן יצחק)
גיטרה (בהופעה): מתן שתית
גיטרה בהרכב הנוכחי: דניאל הלפמן
התארחו:
גיא סטריער על הגיטרה
כוכבי הפסוליה של דייזי יהלי שרון והדר גאגי לוי
גל דה פז המלכה
יהלי סובול האגדה
תמונות: אלון לוין
