בלאק קיז בלייב פארק ראשל”צ, 10.7.23
הרומן שלי עם הבלאק קיז (הקלידים השחורים, בתרגום חופשי) התחיל אי שם בקיץ של 2014, כשיצא האלבום שלהם Turn Blue. עבדתי אז בחנות של סטימצקי והבחור שהיה אחראי על הדיסקים ממש ממש אהב אותם. ברמה של לשים את האלבום ברצף כמעט כל המשמרת (בהחלט העדפתי את זה על האלטרנטיבה – הדיסק השני שהיה פתוח היה האלבום Ultraviolence של לנה דל ריי, שיצא גם הוא באותה שנה). כמה חודשים אח”כ גילו שמנהל התקליטיה גנב מהכספת של החנות והוא נעלם בלי להגיד שלום. חזרנו ללנה דל ריי, ואני נותרתי שבורת לב. איפשהו ב2019 כשעשיתי מנוי פרימיום בספוטיפיי עשיתי לייק לכמה שירים שאני אוהבת במיוחד מהאלבום ההוא והיום אני יושבת לכתוב סיקור על ההופעה הכי גדולה שהוזמנתי אליה (בינתיים).
כשהבלאק קיז התחילו את דרכם היו הרבה שהשוו אותם לווייט סטרייפס, ולא רק בגלל הblack והwhite. מדובר בצמד מוזיקלי שעושה רוק אלטרנטיבי, שבדומה לג’ק ומגי ווייט, מערכת היחסים האישית ביניהם התחילה הרבה לפני שהתחילו לעסוק במוזיקה בצורה מקצועית. דן אורבך ופטריק קרני (לפי השמות, לפחות אחד מהם יהודי, לדעתי שניהם) חברי ילדות מעיירה בשם עקרון באוהיו, חור בסדר גודל של עקרון שלנו (fun fact – הן ערים תאומות!), וההרכב התחיל הכי אינדי שיש – מתוך גראז’. רוקנרול.
כשגיליתי שהם מגיעים לארץ ישר הזמנתי כרטיסים (ואז ביטלתי והחלטתי לנסות את מזלי מול ההפקה, אבל זה סיפור לפעם אחרת) ורק לקראת כתיבת הסיקור הבנתי שהם ממש עדיין פעילים והוציאו לא פחות מ-11 אלבומי אולפן כשהראשון יצא לפני קצת יותר מ20 שנה ב2002, והאחרון ב2022. כנראה שאתם, כמוני, מכירים בעיקר שירים מהאלבומים Brothers (מ2010), El Camino (מ2011) ו-Turn Blue (מ2014) והם אכן מהווים את רוב הסטליסט של ההופעה שלהם גם כיום.
ציפיתי שהבאז סביב ההופעה בארץ יהיה הרבה יותר משמעותי, אבל ממידע שקיבלתי ממקורבים להפקה היו קשיים למכור כרטיסים. הייתם מצפים שכאן אכתוב שהבלאק קיז איבדו את הקסם שלהם ומעלים גרה על הצלחת העבר שלהם. אז זהו, שמדובר במכונת רוקנרול משומנת היטב. נדיר שהרכב ברמה כזו מגיע לארץ, וכמו ההפקה, גם אני התאכזבתי מההיענות הנמוכה. חוץ מהרכבים עם רגל בקבר (אתם יודעים על מי אני מדברת), איפה עוד תקבלו הרכב עם מיליוני מאזינים חודשיים בספוטיפיי שיתן שואו כזה רבע שעה מהבית? ועם זאת, למרות שהם הדליינרים בהמון פסטיבלים, גם בימינו, הם באמת קצת איבדו מהקסם.
הופעות החימום המעולות היו בום פם ונינט, בהתאמה. בום פם נתנו סרף-רוקנרול מתובל בקצת מלודיות ים תיכוניות, כמו שהם יודעים לעשות כבר שנים. נינט חזרה מזמן לז’אנר שהיה לה בדם מאז תקופת נעוריה ונתנה בראש עם דיסטורשנים וקיפוצים על הבמה. זו לא הפעם הראשונה שראיתי את נינט לייב לאחרונה, ואין ספק שהיא יודעת לתת שואו וכיף לראות אמנית (אישה) ישראלית שנותנת ברוקנרול ככה במיינסטרים ומקבלת כל כך הרבה אהבה. כשהיא רק גיששה בכיוון זה הרגיש קצת מאולץ (ותפסתי גם נסיון שלה להעתיק את הריף שפותח את Dream Brother של ג’ף באקלי באיזה שיר, אבל נסלח לה. אף אחד לא יתבע אותה על זה) אבל עכשיו נראה שהיא לגמרי במגרש הביתי שלה וזה נשמע ונראה טוב. אפילו המחווה ללד זפלין עם הריף של קשמיר ב”היא יודעת” ישב בול. את “סופרסטאר” איתו פתחה את ההופעה היא לגמרי עידנה, ואת מה שאני זוכרת כסלסולים ווקאליים עשו הפעם הגיטרות. מה שכן, נינט טיפה’לה רוקנרול מידיי עדיין לקהל הישראלי והאנרגיות שלה במהלך ההופעה לא תמיד תאמו לאנרגיות של הקהל, שרובו חיכה למופע המרכזי ופשוט הגיע מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים. לדעתי זה לא רע והלוואי והיא תמשיך להביא את האנרגיות האלה בהמשך.
מיד אחרי נינט עלו לבמה אורבך וקרני בקול תשואות מהקהל הישראלי ומיד התחילו לנגן את I Got Mine. התחילו חזק, עם אנרגיות גבוהות. ישר בדקתי את הsetlist הממוצע שלהם ב2023 וראיתי שהם כמעט תמיד מתחילים איתו. החלטתי להמשיך לעקוב. ספוילר: לא הייתה כמעט בכלל תזוזה מהסטליסט הסדיר שלהם בזמן האחרון, מה שהיה קצת מאכזב – בגלל שחלק מהשירים לא מספיק מחזיקים קהל, והיה אפשר לוותר על אחד מהם כדי להכניס עוד קצת אינטראקציה עם הקהל. בכל אופן, הם המשיכו עם Gold on the Ceiling המעולה שהתחיל עם קטע בלוזי מחוספס והקפיץ את כולם. הכריזו “we’re going to take you down to the basement with this one”, מה שבדיעבד היה שיא התקשורת שלהם עם הקהל.
אחרי הזהב על התקרה (ושמישהו בבקשה יסביר לי על מה השיר) ניגנו את Your Touch, שיר רוקנרול בלוזי למהדרין. לא מתוחכם במיוחד. אחריו עוד קטע בלוזי שהיה קצת דאונר, חוץ מסולו הגיטרה הקצר מידיי – Your Team is Looking Good. היו אישיוז עם הסאונד וכאן ההתלהבות שלי קצת התחילה לרדת. אחריו הגיע It Ain’t Over מאלבום האולפן האחרון שהבלאק קיז הוציאו – Dropout Boogie. יש בו משהו קצת יותר מרענן, עם משב של דיסקו קליל וגרובי, בניגוד לבלוז הכבד שמאפיין מאוד את הצמד הזה. לצערי כאן התחלתי להרגיש את בעיות הקצב בצורה משמעותית. בהתחלה חשבתי שמדובר באישיוז בסאונד, אולי הם לא שומעים את עצמם מספיק טוב, אבל אני חושבת שפטריק קרני פשוט עייף. התפקיד של מתופף, למרות שחלק יגידו שזה תפקידו של הבסיסט, להחזיק את הקצב של ההרכב. במקרה הזה, האחריות על קרני כי ההרכב הזה מוגדר כדואו, ובגלל ששמעתי גם ממוזיקאים ששמעו אותם לאחרונה לייב בחו”ל – ספציפית הבעיות בקצב הן חד משמעית לא הסאונד.
בכל אופן, משם הם המשיכו לCrawling Kingsnake, קאבר שיצא באחד האלבומים האחרונים. אם הייתה לי האפשרות לתת להם טיפים אמנותיים, הייתי מייעצת להם לקחת להיט פופ כלשהו ולעשות לו גרסת רוקנרול מחוספסת. במקרה הזה אני לא מכירה את המקור, אבל הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על הביצוע הוא שהגיטרה נשמעה ממש חנוקה. וזהו. עם זאת, אחריו מיד חזרנו לרוקנרול עם השיר הסוחף Have Love Will Travel שכמורה לאנגלית בדימוס לא התקרבתי להבין את התחביר שלו, אבל מסתבר שגם זה קאבר וממש רק עכשיו גיליתי את העובדה הזו. ואם כבר מדברים על להיטי פופ, הוא דומה באופן מחשיד לVenus של שוקינג בלו, במיוחד בקטע של She’s got it, oh baby she’s got it. בכל אופן, בחזרה ליקירינו, שחזרו לקו של הבלוז עם קצת קאנטרי, ניגנו את Your Everlasting Light שבגדול הוא שיר חמוד, אבל הזכיר לי את That Girl is You של דייב מת’יוז בנד ולאף אחד אין סיכוי מול השוואה להופעה לייב של הרכב העל הזה. ממליצה בחום ללחוץ על הלינק. בכל אופן השיר הזה היה יותר איטי, שקט ורומנטי, משאר ההופעה בטוח, אבל גם מאיך שזכרתי אותו באלבום. למען האמת זה היה חמוד.
ואז אורבך וקרני הזכירו לנו שלא באנו בשביל חמוד ונתנו בחריקות גיטרה, דיסטורשן ובלאגנים בשיר Next Girl שכל הפואנטה שלו הוא להדגיש את זה שהבת זוג הבאה לא תהיה כמו האקסית. לשמחתי יכולתי להתחבר אישית לשיר, ואני חושבת שגם זה שחשבתי עליו חשב על אותו דבר בדיוק כי קיבלתי חיבוק חזק באופן מפתיע ממש באמצע השיר. אחריו הגיע Fever שאמור להיות באנקר, והיה באמת מאוד מאוד כיפי, אבל לא התחברתי לעיבוד. לא יודעת להגיד מה לא הסתדר לי, אבל משהו לא הסתדר לי. ואז קלטתי שהמסכים בכלל לא מראים את הבמה, ומי שלא עומד קרוב לבמה כמוני פשוט לא רואה את ההופעה, ובמקרה הזה עדיף לשמוע אלבום בבית, שם לפחות יש מזגן. ואם כבר מדברים על מה שעדיף לשמוע באלבום – אחרי Fever הגיע Weight of Love שהוא השיר שאני בלי צל של ספק הכי אוהבת מכל השירים של הבלאק קיז, ובמיוחד את הסולו גיטרה מנסר הלבבות שחותם אותו. לא מסוגלת לשמוע אותו בלי לבכות.
אז קודם כל גרסת האלבום של השיר זו יצירת מופת באורך קצת פחות מ-7 דקות ובהופעה הוא היה 5 דקות וחצי (קיצרו מהפתיחה ומהסולו שזה מבאס ממש), ושנית הסולו פשוט לא היה מספיק טוב. אם בגרסת האלבום אני בוכה, כאן נהניתי, אבל חיכיתי לקליימקס שפשוט לא הגיע. אישית, אני לא מבינה למה בכלל להרים הופעה לייב אם לא כדי לחפור בסולואים עד שהמגברים נשרפים? מדובר על יצירת רוק אלטרנטיבי על גבול הפסיכדלי והם פשוט לא ניצלו חצי מהפוטנציאל של השיר הזה. וזה הזכיר לי שתי הופעות שסיקרתי שבהן הגיטריסטים הרימו את הכפפה וחפרו היטב בסולואים: סופה וElectric Zoo, שאני מקווה שאת שני ההרכבים אזכה לראות לייב שוב בקרוב.
טוב טוב התפזרתי ואתם לא לידי כדי להגיד לי, אז אני ממקדת חזרה את עצמי. בשלב הזה עברנו אחורה כדי שנוכל קצת לנשום בלי ריח של זיעה. בזמן שהלכנו התנגן ברקע השיר Heavy Soul שהיה אפשר בכיף לוותר עליו. בטח אחרי שיר כמו Weight of Love. אחריו קצת עלה הקצב והם ניגנו את Lo\Hi, שיר רוקנרול דיי חמוד, אבל שוב לא כל כך מתוחכם, ומיד אחרי את Howlin’ for You, שיר שהקהל הישראלי ממש אהב עם ה”דה דה דה דה דה” המדביק. מיד אחרי הגיע Ten Cent Pistol שמתחיל ממש כמו You Know I’m No Good של איימי. תבדקו אותי. אחריו ניגנו את Tighten Up ושוב משהו בגיטרה נשמע ממש לא טוב, משהו חרק שם בקטע מקולקל. ראיתי בסיקור אחר שדן אורבך שיחק הרבה עם המגבר שלו, מסתבר. אני חושבת שגם האפקטים שבחר לא היו וואו. אבל כמו שאומר השיר “what can I do?”. וואלה כלום.
שני השירים האחרונים לפני ההדרן היו Wild Child שהתחיל קצת סמבה והמשיך כמו I Love Rocknroll או Take Me Out של פרנץ פרדיננד, מלודיה פשוטה ו(שוב) מילים לא מתחכמות. השיר האחרון שהזכרתי של להקת רוק אלטרנטיבי אחרת, טיפה יותר מוצלח. ההופעה יעני הסתיימה עם She’s Long Gone – תמה בלוזית קלאסית וריף בלוזי קלאסי מהאלבום Brothers שיצא ב2010 ושומעים שהוא מהתקופה הבוסרית שלהם עם חרוז מאולץ כמו She’s long gone like Moses through the corn. לא זכור לי שלמדתי בשיעורי תנ”ך על משה ותירס. מילא. אחרי שתי דקות של כפיים אחרי שירדו מהבמה, קרני ואורבך חזרו לבמה יחד עם שאר ההרכב, אורבך תפס גיטרה אקוסטית והתחיל לנגן את Little Black Submarines ופתאום הרגשתי שאני בהופעה אחרת – הייתה בנייה הדרגתית של המתח, היה אחלה ביצוע ולא היו ענייני קצב או סאונד מהותיים. שימחו מאוד את הקהל. השיר איתו חתמו היה Lonely Boy שגם הוא היה מעולה, אבל שמעו שהווקאלז כבר עייפים. ברגע שסיימו, אמרו תודה תל אביב, היה כיף, See you next time. משום מה, יש לי תחושה שזה לא יקרה.
כמה מילים לסיכום – היה באמת אחלה. מינון מספק של רוקנרול. עם זאת, היו לא מעט אכזבות (שלא לומר כשלים) בסאונד, בהפקה ובפרפורמנס. שאלו אותי אחרי ההופעה אם לא שמעתי בעיות בקצב, ממי שראו אותם לייב בפסטיבלים ברחבי העולם. אז כמו שכתבתי קודם, היו בריחות קצב מבאסות שמתאימות יותר ללהקת אינדי בתחילת דרכה בהופעה הראשונה שלה יחד בערב להקות צעירות בכולי עלמא, ופחות ללהקת רוק שאמורה להיות מהודקת, שמנגנים ביחד כבר עשרים שנה, ורגילים להופיע מול קהלי ענק באירופה ובארה”ב. שאר הנגנים, חוץ מאורבך וקרני, נראו כמו עציצים במשך כל ההופעה, מה שבטח תרם להרגשה שההרכב לא מגובש. עוד משהו ממש מבאס (שאנחנו פחות הרגשנו, כי היינו באורקסטרה ועמדנו יחסית קרוב לבמה) הוא המסכים. כשהמסכים עבדו, והיו לא מעט מקרים שהם לא עבדו, הם הראו ויז’ואלז ממש לא ברורים, בזמן שאני בטוחה שמי שעומד מאחורה בדשא רוצה לראות קצת מה קורה על הבמה, ולא תמונה חתוכה של הרגליים של דן אורבך. מוזר.
ועכשיו בנימה יותר אישית, זה לא תמיד פופולרי להגיד כי להקה אמריקאית והפקת ענק של שוקי ווייס וחברים וכו’, אבל פייר – התאכזבתי. להקה כמו הבלאק קיז, שלא מאפיינת אותם מידה רבה של תחכום (מה גם שכמו שאתם יכולים לראות בסיקור – הלחנים שלהם לא מאוד מקוריים), אמורים להחזיק הופעה כזו, עם שירים שהם מנגנים כמה פעמים בשבוע כבר תקופה. בלי בעיה בכלל. ולא להשאיר את הקהל בהרגשה שהם באו לסמן וי, במיוחד לאור העובדה שהם התחילו ממש ממש קטנים ואולי עדיין יכולים לזכור את הימים שהיו הרכב אינדי קטן, שהקים חברת תקליטים קטנה, לפני ימי התהילה. אני חושבת שבתור בלוגרית שממוקדת בהופעות חיות, אם אני אומרת שבחלק מהשירים עדיף לי לשמוע את האלבום – משהו מהותי התפספס. ציפיתי להופעה הרבה יותר מהודקת, הרבה יותר אנרגטית, ויותר אינגייג’מנט של הקהל. הבלאק קיז נראו עייפים במקרה הטוב, והיו מעט מאוד שירים שהם הצליחו להחזיק בהצלחה עד הסוף תוך כדי שגם סחפו את הקהל. אולי זה החום הישראלי (בינינו, הוא קשוח), אולי זה בגלל שזה סוף סיבוב ההופעות, אולי זו הטיסה, ואולי פשוט ההופעה כאן לא באה להם כזה בטוב. אז סך הכל נהניתי, אבל אני חושבת שאלא אם אקבל הזמנות רלוונטיות להופעות ענק בישראל (הווה אומר רדיוהד, ארקטיק מאנקיז או קווינז אוף דה סטון אייג’ בגדול) – הופעות חו”ל אראה בחו”ל. עד אז אביא לכם מוזיקה מקומית, ומוזיקה מקומית טובה.
