מופע ההשקה של ג’ראק קריבק, הפרויקט המיוחד של דודו טסה וג’וני גרינווד
אתחיל מהסוף: מעשה בפרויקט כמעט לא יאמן, קשה לעיכול (לטעמי, בקטע ממש טוב), ייחודי ומתפקע מכישרון ופוטנציאל. נשארתי עם הצמיד המוזהב שקיבלתי בכניסה עד מוצאי ראש השנה, מרוב שהיה לי קשה להאמין שהיה ונגמר. שניים מהמוזיקאים האהובים עליי בעולם הזה: דודו טסה, שהסיקור הזה הוא כבר השלישי בבלוג שפועל כולה שנה, וג’וני גרינווד, צלע משמעותית בשני הרכבים שהספוטיפיי שלי היה קורס אל תוך עצמו בלעדיהם. החלק המפתיע הוא ששיתוף הפעולה הזה שם את שניהם פחות בפרונט הפעם, וזה גם מה שהופך את כל העניין לקשה לעיכול כמו שכתבתי בהתחלה.
מי שציפה ל”בסוף מתרגלים להכל” ול”קארמה פוליס” בוודאות התאכזב. ג’ראק קריבק (האלבום, והנגזרת שלו, ההופעה) לא נשמע כמו מה שרוב האנשים מצפים לשמוע כשחושבים על שני הוגי הפרויקט. גם אני הופתעתי מאוד בשמיעה ראשונה. אבל אז בשמיעה שנייה ושלישית זה נפתח, שומעים בבירור את הבס והמקצבים של גרינווד, ואת סלסולי הגיטרה והלחנים של דודו. בצורה מאוד מובהקת. קצת מזה וקצת מזה, וביחד – אף אחד מהם. חלק גדול מהשירים היה באופן מובן מהפרויקט של דודו עם הכוויתים, כנראה שעוד אין באלבום ג’ראק קריבק מספיק בשר כדי להחזיק הופעה שלמה על טהרתו. מה שכן, משהו מאוד ניכר בהפקה הזו הוא שהכל יושב tight. כל צליל במקום, ואין שום דבר מיותר, למרות הרכב הנגנים הבכלל לא מינימליסטי. יחד עם זאת, ואולי בגלל זה – הייתה הרגשה שלדעתי, וממה ששמעתי ממי שנכח, הפוטנציאל המטורף של שיתוף הפעולה הזה לא מומש במלואו בערב שסגר את השנה העברית הקודמת.
עכשיו רגע של כנות – לא התחשק לי ללכת. חיכיתי כל כך להופעה הזו ועבדתי קשה כדי לקבל הזמנה להגיע לסקר, אבל בתוך שבוע של מעבר דירה ומיגרנה שלא עזבה אותי, לא היה לי מוד להופעה. בטח לא כזו המונית. מה גם שהבהירו לי שההזמנה היא הזמנת יחיד וכשהגעתי לקבל את הצמיד שאלו אותי אם יש עוד מישהו איתי, כי עודכנה לי הזמנה זוגית. והיו מתחרים על הפלוס אחד הזה… בכל אופן, השכבתי את הילד לישון, לקחתי כדור לכאב ראש ויצאתי לדרך.
לא יכולתי להחזיק את עצמי מרוב התרגשות וברגע שהתחילה התרחשות על הבמה פתחתי את האינטסגרם ללייב הראשון בתולדותיו. ההופעה נפתחה כמו שנפתחים כל השירים באלבום – עם קריינות נשית שמציגה את האמנים. השיר הראשון שנבחר לפתוח את המאורע הוא El Hajar, שיר מהאלבום על שמו של דודו עם הכוויתים שיצא ב2019, ומחיפוש בגוגל המשמעות היא “הסלע”, רכס הרים בצפון עומאן. דודו פתח עם קול הזמיר שלו שלגמרי לקח לאיזה אזור הררי רחוק מכאן, וג’וני גרינווד הפתיע את כולם עם קשת על גיטרת בס חשמלית. ככל שאני משחזרת את הרגע במוחי כשעצמתי עיניים והקשבתי לשיר בלייב, קופץ לי הדמיון להתחלה של “שמש וענן” מאלבום הסולו האחרון של דודו. זה כנראה אחד הדברים היפים ששמעתי בחיי, ואני בדרך כלל בוכה במקרים כאלה, אבל נראה לי שפשוט הייתי בהלם מכמה שזה קסום. וסוריאליסטי.
אחריו השיר שפתח את האלבום ג’ראק קריבק Djit Nishrab, חגיגה של מיתרים וספי ציזלינג בחצוצרה (גם עם ריבוי הנגנים על הבמה מזהים אותו איכשהו). בשיר המקורי שר אחמד דומא, מוזיקאי ואקטיביסט מצרי. בהופעה בכל השירים מהאלבום שבהם שרו זמרים שר קראר אלסעדי, זמר ממוצא עיראקי שגר באוסטריה ובשירים בהן שרו זמרות שרה נור פרייתיח (בדוק לא ככה כותבים את השם שלה בעברית) מרמאללה. שכבר זה הישג לא קטן וארחיב על זה עוד בהמשך, אבל מצד שני זו לדעתי אחת הסיבות שההופעה לא מימשה את הפוטנציאל שלה. האנרגיות של שני הזמרים לא התאימו לכל השירים וההופעה לא העבירה את תחושת הגיוון שעברה בצורה יוצאת דופן באלבום. מצד שני, היו אמנים שהסתכנו בעצם זה שהם משתפים פעולה עם אמן ישראלי, ואין למדינות מהן הם באו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, חלקן אשכרה מדינות אויב. אני מקווה שבהמשך סיבוב ההופעות יצליחו להביא יותר אמנים מהאלבום כי זה פשוט יקפיץ את החוויה בכמה רמות.
בשיר השלישי Ya Anid Ya Yaba כבר ברור שג’וני גרינווד מעורב. מתחיל בביטים טכנולוגיים של סינתיסייזר וממשיך עם קולות רקע של דודו שהזכירו לי את השיר “בא לשכונה בחור חדש“, שזה ממש משעשע כי אלון אולארצ’יק עמד ממש לידי ונראה שהוא נהנה. באיזשהו שלב הייתי בטוחה ששמעתי חמת חלילים, אבל כנראה שמעורבת בזה החצוצרה של ספי ציזלינג וכנראה שגם הקסמים של גרינווד. המופע המשיך עם השיר המקפיץ שזהכיר לי את החינה שלי Taq ou-Dub אותו שרה בהופעה אותה נור שביצעה אותו באלבום, ולמרות שהציפייה היא שהשירים בפרויקט יהיו כולם בעלי משמעות תהומית – במקרה הזה מדובר על שיר שקורא למאזינים לצאת לטיול קצר.
דודו ניצל את ההזדמנות בהתרוממות הרוח של הקהל והודה לכולם שהגיעו, “זכות גדולה לנגן כאן היום” הוא אמר, בזמן שרמז בצורה מאוד מעורפלת על זה שהוא יודע טוב מאוד כמה הפרויקט הזה משמעותי וחשוב וסמלי, בכך שדיבר על זה שמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים. שוב חשבתי על כמה בלתי יאמן הפרויקט הזה, כולו, והתרגשתי. ההופעה המשיכה עם הקטע LaTrib Ani Utruch של דודו והכוויתים המוכר בשמו העממי “הפתיח של פאודה”. השיר הזה כנראה היווה אבן דרך משמעותית בכניסה של הפרויקט של דודו והכוויתים למיינסטרים הישראלי עם שירים בערבית (כלפניו היה “פוג אל נחל” מ2004 שהופיע בפסקול הקלאסיקה הישראלית “סוף העולם שמאלה”). אישית הרגשתי שהביצוע הזה ספציפית לא המריא מספיק, היה חסר לי קצת חשמל שאני מכירה מהעיבודים בהופעות הרגילות של דודו, ובזו עם ברי. יכול להיות שזה הושפע מהמיקום שבו עמדתי, על המרפסת, ושבעצם ברחבה האנרגיות היו אחרת.
השיר הבא Ya Mughir al-Ghazala אותו ביצע בהופעה קראר, אותו זמר מהאלבום, הזכיר לי פתגם בערבית ששמעתי לא פעם בבית “כול חנפושה ענד אומה ר’זאלה” שבתרגום חופשי אומר שכל מכוערת (סליחה) נראית בעיני אמה כאיילה. שלא ישתמע מזה משהו רע על השיר, כן? הוא מקסים והביט והגיטרה שנשמעים בו מרטיטים את הנפש. בשיר הבא Dulab Rast של הכוויתים החלטתי לרדת אל העם לרחבה ולנסות להתקרב לבמה, כי למעלה כבר התחילו דיבורים. ההחלטה מצד אחד הייתה מאוד חכמה מוזיקלית, אבל פגעה לי בחוויה. מי שלא קרא את הפוסט הראשון שלי כאן ולא פגש אותי מעולם במציאות לא יודע שאני 1.49 מ’ (אני עוד אקים את השדולה למען מאותגרות הגובה בהופעות חיות. שלחו לי DM אם אתן מוכנות להצטרף) וזה נורא מקשה עליי בהופעות. אז קצת נמעכתי ועשו לי פרצופים ואיזו צ’חלה הגדילה לעשות ודחפה אותי, אבל מצד שני – סוף סוף שמעתי בסים. תוך כדי שפילסתי את דרכי לקדמת הבמה גם שמעתי פידבק אותנטי על ההופעה, ונחתה לי ההבנה שיש מצב שחלק גדול מהנוכחים לא הבינו למה הם נכנסים. הערות החל מ”אז אלה השירים בהופעה?” ועד “זה לא הופעה זה קונצרט” קישטו את השיר שהוא סה”כ יצירה מאוד יפה.
מיד אחריו ניגנו את Ashufak Shay. אין לי המון מה להגיד עליו חוץ מזה שאני ממליצה לשמוע אותו, ושבמקור שר אותו ראשיד אל נאג’ר מביירות, ומובן למה הוא לא הגיע להופיע. אני חושבת שזה אותו אחד שלא הסכים להקליט כשדודו או מישהו מהמשתתפים הישראלים בפרויקט נמצאים באולפן. מתנצלת אם אני טועה. אחרי שהאנרגיות בקהל טיפה ירדו, ניגנו החבורה את Al Hilwa W’al Murra שדודו הוציא באלבום עם הכוויתים ב2019 והוא אחד הפייבוריטים שלי באופן אישי (ממליצה לצפות בקליפ, הוא משעשע במיוחד) והפירוש הוא “המתוק והמר”. מנחשת שהשיר מדבר על איזשהו איזון ביניהם ואיך הם בד”כ מגיעים ביחד, משלימים אחד את השני ואולי אפילו לא יכולים להתקיים אחד בלעדי השני. ויש מצב שאני סתם מתפלספת, זו אופציה ולידית לחלוטין. בשיר הזה ניר מימון התארח על הבס וג’וני גרינווד נתן לו את המקום הטבעי שלו בהופעות עם דודו. בשיר שאחריו Ahibak שסימל את התחלת הסוף של המופע, התארחה שרונה קטן (קצת צהוב – מדובר באשתו הישראלית של ג’וני גרינווד שהפגישה בין השניים לפני בערך שני עשורים) שלפי מה שדודו מספר, וזה לא נשמע מופרך, היה לה חלק לא קטן בגיבוש הרעיון של הפרויקט. אחיבק שיר מעולה, אחד הטובים באלבום לדעתי, ולא צריך להבין ערבית כדי לשמוע שזה שיר אהבה אבסולוטי מהנשמה. באלבום שרה אותו ספאא איסאפי מדובאי וכתב אותו ע”י מוזיקאי עיראקי בשנות ה60, קצת אחרי שסבא וסבתא שלי עלו לארץ מעיראק. יש מצב שבלי לדעת בכלל, זו הסיבה שהתחברתי כל כך לשיר. או זה, או שהשיר הזה בעיניי הוא תמצית של כל הפרויקט הזה – שיר אהבה למוזיקה הערבית, כמו שנכתב בכתבה בפייננשל טיימז.
ממש שניה לפני הסוף, עוד אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום Lhla Yzid Ikthar והדבר היחיד שכתבתי עליו זה “מושלם”. פשוט ככה. השיר האחרון לפני ההדרן היה Eshrab Kasak Withana שכתב דאוד אל כוויתי, סבא של דודו, עליו הוא נקרא. מסתבר שג’וני גרינווד כבר התארח בשיר הזה בהופעה ב2021 באמפי שוני שכמה אלפים זכו לראות בלייב, ואולי זה היה בעצם אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה המופלא הזה. משמעותו של השיר היא “שתה מהכוס שלך ולך לאיבוד” ואני נותרתי עם צמא אדיר לעוד מהצמד הזה, ואין ספק שהלכתי לאיבוד. להדרן הם עלו עם השיר של דודו “הגולה”, שיר שהייתה תקופה שלא יכולתי לשמוע אותו בלי שיביא אותי לכדי דמעות, תקופה שבה היה נדמה שלכולם יש את המקום שלהם ולי אין לאן לחזור. במיוחד אחרי הופעות מסויימות של דודו. לשמחתי מאז מצאתי את הבית שלי. ובכל זאת, מוטיב ה”ללכת לאיבוד” הוא המשך ישיר של השיר אישראב שמדבר על אותו דבר בדיוק, בזמן שהגרסה הזו של הגולה, דווקא כשהבתים בערבית, מדגיש כמה דודו חזר הביתה.
קצת רקע: הפירוש של ג’ראק קריבק בעברית הוא “שכנך קרובך”, וגם הייתה סדרה בערוץ 1 בשנות ה70 בשם הזה. דודו הזכיר בראיון לאחרונה שזה מתכתב עם הפתגם המוכר “טוב שכן קרוב מאח רחוק”, וזה הרגיש כמו אמירה פוליטית חזקה, במיוחד לאור המצב במדינה, אבל המסר הכי חזק שעובר היטב באלבום ובהופעה הוא שהמוזיקה והאהבה אליה הן במרכז והן העיקר. ההבנה הזו זה כנראה מה שהביא את דודו לאחד מההישגים הכי גדולים בקריירה שלו, אולי אפילו יותר משיתוף הפעולה עם אחד מאבני היסוד של הרוק האלטרנטיבי בעולם – והוא שיתוף פעולה עם אמנים מהעולם הערבי, בזמן שחלקן עדיין מוגדרות מדינות אויב. זה גם המסר שעבר לאחד, רוג’ר ווטרס, שניסה לשכנע את ג’וני גרינווד שלא ישתף עם דודו פעולה בגלל שהוא ישראלי. ג’וני בתגובה, העביר לו את המסר “תתעסק בעניינים שלך”. כמזרחית שלמה עם חצי עיראקי דומיננטי, התחברתי במיוחד לשיתוף הפעולה הזה. בתור צברית “משתכנזת” ששומעת ג’אז והולכת להצגות בתיאטרון גשר, היו תקופות שהרגשתי שהחיבור לשורשים שלי הוא אסור. מוקצה. אם אני נהנית מאמנות מערבית, אני לא יכולה להנות מאמנות מזרחית, זו שאליה אני מחוברת בשורשים עמוקים שלא יכולים להיעקר אחרי שני דורות בלבד בארץ. סלדתי עד ממש לא מזמן ממוזיקה מזרחית, ולדודו יש חלק גדול בהתקרבות שלי למוזיקה הערבית ולסלסולים שמאפיינים אותה. מדובר בצלילים שכל כולם קסם, וברגע שמנקים ממנה את הדעות הקדומות והפוליטיקה שומעים את הקסם הזה בקלות.
לחצו כאן לתאריכי ההופעות בסיור
לשמיעת האלבום המלא:
