סיקור כפול להופעת ההשקה של דודו טסה בהיכל התרבות (14.3) ולאלבום החדש “שמש וענן”
עבדתי קשה על הסיקור הזה. למרות שהבטחתי לעצמי שאני מעכשיו כותבת סיקורים רק על הופעות שהוזמנתי אליהן, הייתי חייבת לכתוב על ההופעה, ובעיקר על האלבום הזה. דודו טסה מאז ומעולם אחד מהמוזיקאים האהובים עליי, וכשאני מנסה לאתר מתי השתלט עליי הג’וק של ההופעות, זה כנראה היה בהופעה של דודו במועדון הברקה בבאר שבע, באחד מחיי הקודמים, אי שם בפברואר של 2019. עמדתי שורה ראשונה במועדון יחסית קטן, אך עמוס. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות (והיחידות, באותה התקופה) שיצאתי אחרי הלידה והייתי פשוט מהופנטת. כל שיר כאילו דיבר אליי, הרגשתי את המילים ואת כל הכלים עמוק בתוך הבטן. מאז הייתי בלפחות עוד 6 הופעות של דודו, לפחות אלה שאני זוכרת. כל פעם החוויה קצת שונה, אבל תמיד נשאר לי טעם של עוד. וגם עכשיו.
התלבטתי אם להתחיל עם הרשמים מההופעה או מהאלבום, והחלטתי להתחיל עם ההופעה ולהוסיף את המחשבות שלי על השירים שלא נכנסו להופעה. מה גם שאני בד”כ לא מסקרת אלבומים, אז אני מתחילה מאיזור הנוחות שלי. מאז “שמש וענן”, כבר יצא האלבום Jarak Qaribak (“חברך הוא שכנך”) עם ג’וני גרינווד אהובנו מרדיוהד (ודה סמייל, ומסתבר שנשוי לאחת משלנו בשם שרונה). חלום שלי הופעה של רדיוהד בארץ. פספסתי את הקודמת כי הבן שלי היה ממש פיצי וגרתי בטיזנאחתוק. סליחה, התפזרתי. נחזור להופעה?
זו ההופעה הראשונה שאני זוכרת של דודו שהתקיימה בישיבה. נראה שלא דודו ולא הקהל מוכנים לsetting הזה. גם ההרכב על הבמה לא סטנדרטי להופעה חשמלית של דודו – שישיית מיתרים (את נועה איילי אנחנו כבר רואים אצלו בקבוע עם הצ’לו, אבל שישייה זה כבר קונצרט), וגם מדובר בהיכל התרבות ובדרך כלל ההופעות שם מרגישות יותר “רציניות”. בכל אופן, דודו התחיל את ההופעה על הפסנתר, בפתיח של שישיית המיתרים עם השיר “לומד לדבר אהבה” שגם פותח את האלבום החדש. לחן קלאסי, מילים נוקבות אבל איכשהו גם מלטפות. מזכיר לי התחלות של אלבומי פרוג גדולים, כמו Nights in White Satin של המודי בלוז. אם הייתם שואלים אותי איזה שת”פ קרה בשיר הזה הייתי מנחשת שת”פ עם אמדורסקי בגלל מקצב הדיסקו שאיתו נגמר השיר, אבל אז גיליתי שזה היה בעצם אביתר בנאי שעבד עם דודו על המילים. ועכשיו שאני קוראת את המילים שוב – זה לגמרי הגיוני. זוכרים? מילים נוקבות אבל מלטפות באופן מפתיע.
השיר הבא היה “שמש וענן” ודודו עבר לגיטרה מהפסנתר. אחד השירים האחרונים באלבום, מילים של מיכה שטרית – גיבור תרבות ישראלי ברמ”ח איבריו. בתור מישהי שעברה מערכת יחסים סוערת אחת או יותר, השורות “אין בליבי עלייך דבר, הכעס עבר” ו”כמו אחת מעונות השנה, מתי תשובי אליי?” נגעו במיוחד, בפשטות ודיוק תפסו את חוויית העונתיות בזוגיות, או בכלל במערכות יחסים, ובעיקר יש בהן המון אהבה. שזה משהו שאני יכולה להגיד על רוב השירים של דודו, וזה אחד הדברים שאני הכי מעריכה אצלו כמוזיקאי. ההופעה המשיכה עם “פריד” שאני ממש רגילה לרקוד, כי זה שיר שמעיף אותי (שאפו למי שקלט את הרפרנס) וזה היה ממש מוזר לשבת בכסא בזמן שהוא התנגן. אחריו דודו עבר ל”יש בינינו בית” שהוא כמובן להיט ענק ועזר להוציא את הקהל מההלם של ההופעה השונה הזו. אחריו דודו ציין שזו הפעם הראשונה שלו בהיכל התרבות ונראה שהוא בוחן יחד איתנו אם הקונסטלציה הזו מתאימה לו. לאור זה שרוב ההופעות שלו מאז היו בבארבי – אני נוטה להניח שלא.
ואז דודו שר את “איזה יום” שתמיד מרגש. אני אוהבת את זה שבשיר הזה דודו נתן לגיטימציה לגברים להראות פגיעוּת, ולדבר על רגשות. תחשבו רגע על כמה זה נדיר, במיוחד לרוקסטאר ממשפחה מזרחית שהגיע למיינסטרים. אחריו “באת עם השקט” שהביא את הרעש כי כל הקהל התחיל לשיר. דודו המשיך עם הלהיטים וניגן את “עם חלומות כאלה” ובקטע המעבר מישהו צעק “היידה דודו” ופתאום הרגשתי קצת דיסוננס בין כמה איכותית המוזיקה לכמה רחב הקהל של דודו. אני לא אליטיסטית או מתנשאת או משהו כזה (על מי אני עובדת, ברור שאני כן. וגם אתם. אחרת לא הייתם קוראים את זה עכשיו), אבל מרגיש לי שכישרון הכתיבה (וההלחנה. והשירה. והנגינה.) של דודו גרם לו לכתוב להיטים, ובזמן שהוא נהנה מההצלחה, הוא קצת מתגעגע ללהיות יוצר נישתי, עם מוזיקה נישתית ומורכבת. ואולי זו רק אני. הפסנתר החלומי של ניר מימון שהגיע ממש אחריו ופתח את “בדיוק בזמן” ואת שק הדמעות שלי מחזק את דעתי.
בהקדמה שהייתה בכיף יכולה להיכנס לפסטיבל מספרי סיפורים, דודו סיפר על שנת 2005 כשגר בפלורנטין ועבר לשכונה אחרת ואז כתב את “לולה” ו”בסוף מתרגלים להכל“. באמצע השיר נפל לדודו המיקרופון אז הוא כבר נתן לקהל לשיר וזה עבד נהדר. דודו המשיך את הסיפור ואמר לקהל שאם הם לא שמו לב (סתם, הוא לא אמר את זה ככה) יצא לו אלבום חדש בשם “שמש וענן”. ואז עלה ספי ציזלינג לבמה עם החצוצרה שלו. זו פעם ראשונה שראיתי את ציזלינג עם דודו והשילוב פשוט מושלם, כאילו הם נולדו לנגן יחד. איכשהו לדודו יש כישרון לגרום לכולם להישמע כאילו הם נולדו לנגן איתו (כתבתי אותו דבר בסיקור על ההופעה שלו עם ברי). יחד הם ניגנו את “על מה את חולמת” מהאלבום החדש. בדיעבד מצאתי את השיר ביוטיוב ומצאתי קליפ רשמי וגרסת הופעה מלפני שנתיים. לא יודעת איך פספסתי אותו עד עכשיו, אבל אני ממש מודה על זה שהוא סוף סוף נכנס לאלבום. הפתיחה שלו מזכירה מאוד את Stay or Leave של דייב מת’יוז, וזה כבר פורט לי על נקודות רגישות. גם המילים “קומה על קומה על קומה על קומה” ממש מזכיר את המוטיב “גרגר על גרגר על גרגר על גרגר” מהשיר “התקף לב קטן” של יוני בלוך. אבל בדיוק היום ראיתי שאמנים גרועים מחקים ואמנים טובים גונבים. אז נסלח לו הפעם. גם בשיר הזה יש משבי דיסקו כיפיים, וכלי מיתר והמילים נוגעות בי בצורה יוצאת דופן. דודו, יש מצב שנכנסת לי לחלום? “זה בטח ישבור את הלב, באמצע חלום מישהו קם ועוזב… מרוב אהבה מישהו קם והולך”. יש הרבה שירים על שברון לב, מעטים כאלה יפים.
אחרי על מה את חולמת הגיע ביצוע של “עיר ובהלות“, כנראה אחד השירים האהובים עליי בעולם, הפעם עם שישיית המיתרים והחצוצרה של ספי ציזלינג וזה היה פשוט ביצוע מהמם, נפלה לי הלסת וכולי צמרמורות. הלוואי ודודו היה משחרר את הגרסה הזו מוקלטת. עוד שיר שהייתי שמחה שהיה מוקלט בעיבוד של ההופעה הוא “סבתא חנה“. יסלחו לי כולם, אני לא מצליחה להתחבר לשירה של שלומי סרנגה בגרסת האלבום. זה שיר מקסים, באמת. התחברתי אליו ממש. הרוק, האלקטרוני, המזרחי – הכל מתיישב במקום. גם הבס מדויק. הלחן מזכיר לי את הבית של סבא נאג’י שלי שנהג לשמוע בטלוויזיה (כי הוא לא ממש ראה משהו) הופעות של תזמורות מוזיקה ערבית. גם השורה “לפעמים סתם מדברים מילים שמפריעות לך לגדול” הרגישה לי מדויקת לחוויה עם כמה אנשים בחיי. בכל אופן, לא התחברתי לשילוב עם שלומי סרנגה, ועוד כששמעתי את האלבום לפני ההופעה ציינתי לעצמי שהייתי שמחה אם זה היה רק דודו, או ברי במקום סרנגה. בכל אופן, “אם היה לי איפה הייתי רוקד[ת]” לגמרי מתמצת את החוויה שלי בהופעה של דודו בהיכל התרבות.
ואז הגיע השלב בהופעה שעלו האורחים. לפני שעלה האורח הראשון דודו סיפר שבילדותו בשכונת התקווה בדרך לקידוש בשישי ידע ש”פה גרה עפרה חזה, פה היה גם אבנר גדסי” ולאחרונה ראה גרפיטי של שלושתם – שלושה ענקים מוזיקליים שהשפיעו על המוזיקה הישראלית ויצאו משכונת התקווה, על אחד מקירות הבניינים בשכונה, והתרגש. כשסיים לספר את הסיפור התחיל לשיר את “נפרדנו כך” של אבנר גדסי, שלא הרבה אחר כך גם עלה לבמה. ניגנו גם את “מנגן ושר” וכמה שירים של הכוויתים, הפתיח של פאודה, וב”פוג אל נחל” ספי חזר לחצוצרה. אחרי גדסי עלתה ואלרי חמאתי ששרה את השיר של הכוויתים שנינט שרה עם דודו במקור ופייר, אהבתי יותר את הגרסה של נינט, למרות שואלרי דוברת ערבית מבית. יש משהו בחזרה למסורת שמגניב (בתור מרוקאית ועיראקית שדיי רחוקה מהמסורת). השיר השני גרם לכולם לשבת והיה קצת אנטיקליימקס.
ההופעה התקרבה לקיצה וקצת שמחתי שהאורחים ירדו. דודו ניגן את “הלילה לא” ואחריו את “שדים שדים“, גם הוא מהאלבום החדש, והיה ממש כיף לשמוע אותו בלייב. מתחיל כמו פאנק ניו-סול פסיכדלי (נראה לי, קשה לי להגדיר את הסוגה הזו שאני ממש אוהבת), קצת סבבה 5, קצת קותימאן. אני אוהבת את המנעד הסגנוני החדש של דודו. הקטע החללי בסוף מעיף לי ת’מוח כל פעם מחדש (בעיקר בלייב), וגם כאן שורת מחץ “זה לא עובר זה רק זז”, שיכולה לתאר כל סיטואציה בחיים האלה. אחריו שיר הנושא שליוו אותי שלוש שנים אחרי הגירושין “הגולה“. שמחה שדמעות הרחמים העצמיים כשאני שרה “ולי אין לאן לחזור” התחלפו בדמעות הודיה על זה שאני יודעת שאני כבר לא שם. יש לי לאן לחזור.
דודו עלה להדרן עם בחירה מפתיעה – “הכי קרוב שיש” מתוך בדל של אור, גיטרת בלוז שמנסרת הנשמה (ברשמים מההופעה כתבתי “גיטרה אמאלה”. אתם יכולים להבין נראה לי). למה בחירה מפתיעה? מהאלבום בדל של אור יש לפחות 3-4 שירים שהייתי בוחרת לפניו. אחריו הגיע “מעליות” שלא נראה לי שדודו יכול להופיע בלעדיו, “אני רץ” שהיה הצלצול שלנו בביה”ס וכמובן – שיר הסיום האלמותי של כל ההופעות של דודו – “אני גיטרה“. רק הוא והגיטרה. ואומר תודה.
ההופעה הייתה מצויינת. קשה שלא תהיה, כי זה פשוט הדיפולט של דודו טסה. ההתרחבות הסגנונית לעולמות הקלאסי, הFאנק, האלקטרוני והדיסקו ממש מרעננת. נהניתי מאוד מעיבודי ההופעה של “עיר ובהלות” ו”סבתא חנה” ונהניתי לשמוע את השירים מהאלבום החדש בלייב. מצד שני, אם אתם מתעקשים שאתן גם ביקורת אובייקטיבית ששמה בצד לרגע את האהבה חסרת התנאים שלי לדודו – הבאלאנס של הגיטרה (שלא קשור לדודו כפרעליו) לא היה מספיק טוב. מרוב כלים על הבמה שכחו את דודו הגיטריסט. לא התחברתי לבחירת האורחים, אבל אני יכולה להבין אותה – חיבור לשורשים, למקורות האסליים של המוזיקה הערבית שדודו מאוד אוהב. אני חושבת שאפשר לעשות את זה גם עם אורחים פחות “אותנטיים”. ולסיכום – ההופעה הזו בהיכל התרבות ממש עשתה לי חשק להופעת עמידה של דודו.
עכשיו, בחזרה לאלבום. בזמן שדודו ניגן את “לומד לדבר אהבה”, “שמש וענן”, “על מה את חולמת”,
סבתא חנה”, ו”שדים שדים”, יש לא מעט שירים באלבום הזה שהוא ממש יצירת מופת שלא קיבלו ביצוע בהופעה. הפתיע אותי ש”גורל” למשל, שיצא כסינגל לא הרבה לפני ההופעה ההיא, לא נכנס לפלייסט של ההופעה. הוא השיר השני באלבום, ומתחיל בפאנץ’ – ביט דאנס עם ניחוח ערבי וסלסולים – “ולא עובר שבוע בלי איזה געגוע?”. איך משפט כזה קליט לא יהפוך ללהיט? בפעם השנייה ששמעתי אותו הוא כבר נתקע לי בראש. החצוצרות (ספי ציזלינג) מוסיפות לאיכויות האקלקטיות שגם ככה יש לדודו. מה שכן, ציפיתי לעוד התפתחות אחת שלא באה, אבל השיר מוצלח מספיק גם בלעדיה.
השיר הבא באלבום הוא “המחר“, ואני חושבת שלקחו לי איזה 2-3 השמעות עד שנשביתי בקסם שלו לגמרי. כל פעם שאני שומעת אותו אני אומרת לעצמי “עם השיר הזה אני צריכה לפתוח כל בוקר”. השיר מתחיל כמו שיר ישן של דודו – אולי אני רץ? בכל אופן, גם כאן יש תיבול של דיסקו ומלודיות מהמוזיקה הערבית. אם לא הייתי מכירה כבר את לירון עמרם, הייתי חושבת שהוא כתב את השירים שלו בהשראת “המחר” של דודו. מעניין אם קרה ההפך. בעצם מדובר בשיר מוטיבציה שקורא להגשים חלומות כי “הגיע הזמן”, ואין זמן טוב יותר מעכשיו. אם הייתי שומעת אותו לפני שפתחתי את הבלוג כנראה שהייתי פותחת את הבלוג.
אחרי המחר מגיע “החוט המשולש”, שיר קצב בלוזי עם חריקות גיטרה. לא הופתעתי לגלות שאת המילים כתב אלי אליהו, משורר שהרבה משיריו הולחנו על ידי דודו והפכו ליצירות אמנות. החוט המשולש (מסתבר שיש עמותה בשם הזה) הוא שיר על בוקר – “עלינו לקום, השמש שופכת חמתה”, ואני כnight owl עם קשיים לקום מוקדם מזדהה במיוחד עם השורה הזו. גם כאן סימפוניית כלי מיתר משתלטת על קטעי המעבר, ואני חושבת על זה שגם הקטע הזה מאוד ייחודי, מצמרר ופשוט יפה. חמש מתוך חמש במדד היופי, וזה כולה שיר על בוקר.
מיד אחר כך “תיק ורוד“, בשתי מילים הצליח לספר סיפור שלם. ברור שזה שיר על חוויית האבהות שלו לבנות (שגם עזרו לו ליצור את העטיפה של האלבום). וזה גם שיר על פרופורציות: “ראיתי אנשים בלי כלום דואגים לאחרים… בסוף היום – שרים”. בעיניי זה שיר על נתינה אינסופית וחסרת גבולות לילדים. אני חושבת שבמקרה הפרטי שלי “קונה גם פיל וגם דוב ובוכה מאתמול” מנגן על רגשות האשמה שאנחנו נושאים כהורים על כל הצורות והדרכים בהן אנחנו שורטים את הילדים שלנו בלי כוונה, מעצם היותנו אנושיים. בזמן שאני שומעת את השיר אני תוהה אם זה במקרה שגם דודו וגם שלומי שבן הוציאו שיר על הילדים שלהם באלבום אומנותי חדש? לא נדע, אלא אם שניהם יקראו את הפסקה הזו ויחליטו לענות. ואז כשספי ציזלינג חוזר עם החצוצרה, וכלי המיתר, אני קולטת שזה בעצם שיר הודיה על כל מה שיש, ואני מחליטה שזה השיר האהוב עליי באלבום.
אחרי תיק ורוד נכנס “על מה את חולמת” שכבר הוזכר כאן קודם, ואחריו הגיע “פתאום באמצע יום” שהוא בלדה אלקטרונית (תיזרמו), שיר יחסית חלש לשאר האלבום, ועדיין, בעיניי, מדובר במאסטרפיס. הזכיר לי טיפה את ליילי, בעיקר הבס והמקצב. אחרי שיר הנושא של האלבום שמש וענן, והשיר שחותם את האלבום נקרא “מרוב שפחדתי” עם ריף אפריקני ודיסוננס בין המילים הגלוּמיות של אלי אליהו ללחן המקפיץ, גם כאן נכנסת החצוצרה של ציזלינג שמתחיל להרגיש לי שהוא ניגן עם דודו מאז ומתמיד. גם השיר הזה מזכיר לי את ליילי בלחן, במקצב ובמלודיות. במילים אליהו מדגיש, כי כנראה משאר השיר זה לא ברור “זה לא שיר של עצב, זה שיר אהבה”.
אם לא הבנתם עד עכשיו, אני חושבת שהאלבום הזה של דודו טסה הוא יצירת אמנות, ממש מאסטרפיס. ההתרחבות הסגנונית, ההרמוניות של המיתרים, הרמוניות השירה, באקספרימנטליות חסרת פחד מוחלט, כי את החותם שלו הוא כבר השאיר על המצעדים ועל פני המוזיקה הישראלית. לי נותר רק להצהיר על זה שהייתי ועודני גרופית של הרוקסטאר הכי גדול בארץ. מודה שיש לי חיבה דווקא לשירים הפחות מוכרים ויותר אמנותיים של דודו כמו “קחי אותי לטייל”, “אמא מדברת לעצמה”, “צומת דרכים”, “עיר ובהלות” וכו’, ברובם (אם לא כולם) אלה מילים של המשורר אלי אליהו – דבר שגם מצביע על כישרון עצום. גם כדי לדעת לבחור שירי משוררים שיעבדו ככה עם לחן והמילים לא יאבדו מהכוח שלהן צריך כישרון.
מרגיש שדודו קצת מאס בשיתופי הפעולה ה”טבעיים” או המתבקשים כמו ברי ונינט, ואפילו רביד פולטניק ושלמה ארצי (השיר הכי מושמע של דודו בספוטיפיי זה הדואט עם שלמה ארצי, כן כן) ופורץ את הגבולות לכל הכיוונים עם שלומי סרנגה שהתארח באלבום, ואלרי חמאתי ואבנר גדסי שהתארחו בהופעה, ומצד שני – הרחבת ההרכב לכיוון הקלאסי והג’אזי עם שישיית מיתרים ושחקן חיזוק כמו ספי ציזלינג. כל זה לא הופך את האלבום לפחות מענג, שמעתי אותו 3 פעמים ברצף בשביל הסיקור (ועוד כמה פעמים בשביל הכיף) ולא נמאס לי.
אסכם בכך שאני בדרך כלל לא אוהבת לסקר אלבומים. ניסיתי לעשות את זה עם האלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז והתייאשתי באמצע. בד”כ חלק מהשירים משעממים אותי ולא בא לי לכתוב עליהם, או שאין ממש מה. אבל הסיקור הזה זרם לי ממש, והתרגשתי במיוחד להיות נוכחת בהופעת ההשקה של האלבום, אחרי שכבר בניתי איתו מערכת יחסים רגשית של ממש. ממליצה בחום – לשמוע את האלבום, וכמובן גם לפקוד הופעה של דודו בהקדם. רצוי הופעת עמידה.
הופעות קרובות (כדי לנפץ לכם שניה את הבועה):
20.7 בארבי ת”א – אזלו הכרטיסים
21.7 בארבי ת”א – אזלו הכרטיסים
11.8 – אמפי בית גבריאל (ערב משותף עם שלום חנוך)
18.8 – גריי מודיעין
14.9 – ג’אראק קריבק בהאנגר 11
לרשימת ההופעות המעודכנת באתר של דודו לחצו כאן
תמונת קאבר של הפוסט מYnet (צילום: מוטי קמחי)
