יש דבר כזה נעים מידיי? פולי טרי בפסטיבל הפסנתר

פסטיבל הפסנתר, יום שישי 4.11.22 במוזיאון ת”א

בא לי ללכת ברחוב ולנער אנשים “אתם שומעים כמה זה יפה??” אבל לא נראה לי שאעשה את זה, כי בסופו של דבר אני אזרחית שומרת חוק ואני לא רוצה לבלות את השבת בתא מעצר. אז אני כותבת לכם כאן.

הסאונד של Folly Tree (הרכב הסולו של אלכס משה) באלבום הראשון עוד לא היה מבוסס והרגיש בוסרי, וכך גם הקול שלה. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את הז’אנר – פולק? ג’אז רך? דרים-רוק רך? יש לה סאונד ששייך רק לה. בים של יוצרות שעושות מוזיקה ב”סגנון הזה” לאלכס משה יש חותמת סגנונית שמתבטאת בתחכום וברגש – גם בליריקה וגם במלודיה.

פעם היה לי משחק ששיחקתי עם בן זוג שהבילוי העיקרי איתו היה צפייה בסדרות (אפשר להבין למה זה לא החזיק, אני נרדמת תוך דקה מול הטלוויזיה). בכל אופן, המשחק היה לזהות שירים בסדרות. לפעמים נאלצנו לרמות ולהפעיל שזאם, אבל היו כמה נסיונות מוצלחים. בעיקר שלי. אחרי כל סבב כזה התפתח כל פעם מחדש דיון על התפקיד של “מלהקים מוזיקליים” – איך הם מוצאים כל פעם את השיר המדויק לסצנה המדויקת? 

למה סיפרתי את הסיפור המרתק והנוגע ללב הזה? כי כשאני שומעת את Folly Tree אני יכולה לדמיין קודם כל שישתמשו באחד או יותר מהשירים לסאונטרק של סדרה דרמה, ושנית – שאשב קרוב-קרוב לטלוויזיה ואשזם את השיר, ואם הוא לא ימצא – אעשה חיפוש בגוגל של כל המילים שאצליח לדוג, עד שאמצא. כמה יופי וכמה קסם.

את ההופעה בפסטיבל הפסנתר פתחה עם Remedies, שיר הנושא מתוך האלבום האחרון שיצא מוקדם יותר השנה. השיר מכשף עם השורה המהפנטת שחוזרת על עצמה שוב ושוב “I’ve no room for reveries, just feed me all your remedies. I’m more alone than I appear, can you team me how to disappear”.

באותו יום שישי הופיעו בפסטיבל גם אבישי כהן, ליילי, אלון עדר ועוד שמות גדולים. ההופעה הייתה אינטימית, כנראה שונה בתכלית מההופעה באינדינגב שהתקיימה רק שבועיים לפניה. אלכס צחקה על זה שהקהל משוחד, אז היא לא מתרגשת ממחיאות הכפיים, ושיש גם קהל חדש, אבל גם קהל ישן – כמו ההורים שלה.

בגלל שההופעה התקיימה אשכרה בתוך גלריה במוזיאון, אחד החוקים בפסטיבל הוא שאסור תופים (כקונספט, כדי לא להעיף את התמונות) אז הם רימו והשתמשו בתופים מסומפלים. וואלה, עבד לא רע, ואחד הדברים שהכי הפעימו אותי, והכי מוקדם, הן ההרמוניות. מושלמות ומדוייקות, שילוב של אקוסטי עם אלקטרוני.

ההופעה המשיכה עם Mad is the Beast, הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש. אלכס סיפרה שמעריצה מגרמניה קעקעה את המשפט את המשפט מהפזמון על היד (כנראה “Mad is the beast you can no longer tame, it’s a different game”?), דיברה על אומץ, וכמה לפעמים להיות אמיץ יוצא טוב. מציעה להאזין לו בעיניים עצומות ולהיסחף, במיוחד בקטע המעבר לקראת הסוף.

השיר הבא הוא On&On, שיר שבמקור הוא דואט עם יוגי (יוגב גלוסמן). יסלח לי יוגי כפרעליו, אבל הביצוע בהופעה עשה לי צמרמורות, ולדעתי היה יותר טוב מהביצוע המוקלט. חוץ מזה שהשורה “what if it’s you I’m dying from?” עשתה לי קוועץ’ בבטן והזכירה לי נשכחות. אבל השיר כל כך יפה שדפדפתי את זה מהר.

בשלב הזה אלכס כבר הודתה לכל הקהל שיצא מהבית והגיע, כשיש נטפליקס ותפוצ’יפס בבית, ואמרה שזה לא מובן מאליו. לא יודעת, אצלי שבוע בלי שהלכתי להופעה זה שבוע שלא יעזור כל הנטפליקס ותפוצ’יפס בעולם… אבל אולי נוטלה יכולה קצת לעזור.

ואז עלה לבמה אלון לוטרינגר, עליו אלכס סיפרה שלפני שהיה בן הזוג שלה, היה המורה שלה לבס. ושהיא חייבת לו המון על האלבום רמדיז. השיר הראשון שניגנו יחד היה Maze, שיר שאלון הוציא ב2019 באלבום הסולו שלו Ground ואני מודה – ב2019 שמעתי את השיר בלופים. הייתי שניה אחרי הגירושין, וחיפשתי מי שיוציא אותי מהמבוך שכלאתי בו את עצמי וזרקתי את המפתח. כשהשיר יצא הייתי בטוחה שמצאתי את האחד, והבטחתי לו ש”for [him] I’ll find a way” אבל אז קיבלתי שיעור באיך פחד יכול להרוס את הדברים הכי יפים. לשמחתי, כששמעתי את השיר בהופעה, בדואט מלא אהבה של אלכס ואלון, הייתי במקום אחר. זה הזמן להכניס פנייה נרגשת למר לוטרינגר – בחיייאתתתת תקליטו אותו מחדש כדואט. זה היה פשוט מושלם. וכן, ברגע הזה בכיתי. מהיופי, ומכל הזכרונות שהשיר העלה לי, ומכמה שאני גאה בעצמי על הדרך שעברתי מאז.

הם המשיכו יחד בדואט שובר (בקטע טוב, כמובן) לשיר של סופיאן סטיבנס שאלון סיפר שהשפיע על כתיבה השיר Maze. לשיר שניגנו אחריו כבר היה ווייב אחר לגמרי, חללי וגרובי, הם פחדו להרגיש כמו פיל בחנות חרסינה, ואני הרגשתי מוזר שאי אפשר לקום לרקוד. בסיום השיר אלון ירד מהבמה ואלכס התחילה לסדר את הרצועה של הגיטרה חזרה למידותיה וסיננה את המשפט “נסדר את הבלאגן שהוא עשה”. קלאסי.

ואז ההרכב התחיל לנגן את אחד השירים שאהובים עליי במיוחד באופן אישי – Chew It. אממה, פתאום בעיות בחיבורים. “אוקוורד”, אלכס אמרה. “לא ידעתי כמה אוקוורד זה הולך להיות”. פתאום כל ההגברה הפסיקה לעבוד ואלכס הצהירה “אלון לא נוגע לי יותר בגיטרה”. אני מקווה שזה לא אומר שיפסיקו לארח אחד את השניה בהופעות.

השיר הבא שניגנו הוא אמנם ישן-חדש, אבל טרם נכנס לאלבום. אולי לאלבום הבא. לגמרי עושה חשק לחכות, אבל אני מקווה שהפעם זה לא יקח עוד 5 שנים. ואז הגיעה הפליאה “איזה הלם! הגענו לסוף”, ואלכס טרחה להבהיר שמדובר על הסוף של ההופעה, לא הסוף של הכל (למרות אווירת הנכאים בקטעי המעבר, בעקבות פרסום תוצאות הבחירות באותו הבוקר”.
אלכס עברה לפסנתר והכריזה שהיא יוצאת מאיזור הנוחות שלה, וההרכב התחיל לנגן שיר ניסיוני שניגנו לראשונה שלשום וכמובן שהוא היה נהדר. והנה, נשארנו עם שני שירים לסוף. אין הדרנים כי לטענתה הם לא בליגה הזו עדיין (ולמה בעצם?). עלו לנגן את Bones, עוד שיר נפלא מהאלבום האחרון. כשאלון חזר לבמה הוא הבהיר שהוא לא עשה כלום לגיטרה וזה פשוט היה יותר מידיי פאנקי. אני נוטה להאמין לו.

רגע לפני שההופעה נגמרה, אלכס דיברה על כוחה המרפא של מוזיקה ולא יכולתי שלא להתחבר. אני לא יודעת איך הייתי מתגברת על כל הקשיים שהתמודדתי איתם בלי המוזיקה. בנסיון אחרון למשוך עוד קצת זמן, לפני שניגנו את השיר האחרון We’ll be Alright, גם הוא מתוך רמדיז, אלכס משהה את הסוף ומכוונת את הגיטרה, מודה שקשה לה להיפרד. גם לי היה קשה להיפרד. לפחות סיימו בהבטחה אופטימית, ה”יהיה בסדר” הישראלי האלמותי (למרות שהכל באנגלית) – גם אם נראה שהאדמה קורסת מתחת לרגלינו…

וכשנגמר, אני ממשיכה לרחף הביתה. בדרך מישהו צועק “בייגלה חם” ואני מחליטה שאני לא צריכה אותו. יש בי מספיק חמימות.