יש מצבים שמרגישים צורך לעצור ולשאול “רגע, זה באמת קורה?” אז ברי סחרוף ודודו טסה.
ביקשו לבוא מוקדם לאמפי קיסריה, 3,500 איש ואישה לא באים ברגל. ליטרלי. כמו הילדה הטובה שאני, לקחתי איתי בקבוק מים וג’קט, הנעתי את האוטו ונסעתי צפונה. בדרך הרגשתי את רוחות הצד שאיימו להפוך לי את הרכב, אבל זה כביש החוף ובכל זאת אני נוסעת על טויוטה יאריס ולא על פול טריילר. הבטיחו שנוכל להיכנס למתחם ארמון המלך העתיק ונוכל להנות מהשקיעה מול הים. אז זה לא קרה. בכלל לא ראו את השמש מבעד למסך האובך, ואין מה לדבר על כניסה עם רוחות של 50 קמ”ש. הגענו כמה עשרות גרופיות, בינינו גם שני אחים בגיל של אבא שלי מכפר סבא (דן ואדם, מה ניש?) והרצנו ספקולציות לגבי מתי ואם יפתחו את השערים, וכמה זמן יקח להמון הישראלי להיכנס ואיך זה היה קורה בחו”ל, בזמן שהרוח מעיפה לנו חול לעיניים ומכבה לנו את המצתים.
זה התחיל ב”חבר’ה, אולי כדאי לכם לחכות באוטו, אנחנו פותחים בחצי שעה עיכוב”, המשיך בהודעה רשמית מזאפה שיתכנו עיכובים בפתיחת השערים, ונגמר כמעט שלוש שעות אחרי שחניתי. באמצע דרמה מורטת עצבים, סבלנות מתוחה, אופטימיות מאוד זהירה, חבר’ה מאילת שהתחננו שלא יעשו להם אחורה-פנה, כמה שביקשו להיכנס לשירותים ועל הדרך נתקלו בדוכני הבירות (תודה לך, אישה חכמה שלא שאלתי לשמה), עד שלבסוף סרקו לנו ברקודים והכניסו אותנו למתחם. במקרה הגעתי לשער שהייתי אמורה להגיע אליו ונהניתי מהופעת החימום של בוריס השומר, בזמן שעשרות אנשי צוות זורקים חבלים על ציוד התאורה וההגברה המתנדנדים, וכל 10 דקות כורזים “חברים תודה על הסבלנות, עוד לא קיבלנו אישור לקיים את ההופעה. איתכם הסליחה”. ברקע אני שומעת בקשר של המשטרה “ככל הנראה לא יהיה אישור לקיים את האירוע”. מודה שחששתי. אני בנאדם אופטימי מטבעי, אבל החשש התבטא בציניות נוראית.
ואז הם עלו לבמה וברגע אחד נעלמה כל הספקנות.
כמה מבטים חוששים של דודו למעלה וזהו, התחלנו.
בחרו לפתוח עם קראטש, הקטע שפותח את האלבום המשותף שלהם “בדל של אור”.
לא היה יכול להיות איזון יותר מושלם בין חומרים משותפים, חומרים בנפרד ומחוות, ביניהן שביר (אריק איינשטיין זצ”ל וקלפטר יבדל לחיים ארוכים) ועיר מקלט – אהוד בנאי.
מהחומרים המשותפים בלט בקסמו “הרגעים האחרונים של האור” שכתב אלי אליהו – משורר העל (שכתב הרבה מהחומרים של דודו). היו גם ראי זה פלא, ומה אספר לך.
מהחומרים של דודו היו את “לולה”, שכשאני שומעת אותו אני תמיד נזכרת בהוא שהקדיש לי אותו הזה פעם, איפה אני ואיפה הוא. מסתכלת מסביבי אם אוכל למצוא לי חתן בזמן שהבחור ששמתי עליו עין הביא לחבר שבא איתו שלוק מהקולה זירו. היה שם גם “הגולה“, שכאילו נכתב מראש כדי שדודו ישיר אותו עם ברי. השיר הזה ליווה אותי הביתה, ואיכשהו למרות שנסעתי הביתה הצליח לחלחל ש”לי אין לאן לחזור”. גם היו בסוף מתרגלים להכל, איזה יום, פריד, ויש בינינו בית, שהזכיר לי את שני הבתים שפירקתי.
וברי הביא איתו את הקלאסיקות כמה יוסי, בסוף של יום, עיר של קיץ, מונסון, ככה זה (לאהוב אותך).
היו שתי תחושות שקצת התנגשו לי. האחת היא שהם מנסים להספיק כמה שיותר שירים, המעברים מהירים וחדים וזה היה טיפה מבלבל. מצד שני, כל שיר שניגנו נשמע כאילו הוא הגיע להגשמה שלו – ככה הוא היה צריך להישמע. עם הקולות של שני הענקים האלה שמשתלבים כל כך טוב, הגיטרות המתוזמנות, הנגיעות האלקטרוניות, וכמובן המזרחיות שמאפיינת כל כך את שני ענקי הרוק הישראליים-עד-מאד האלה.
לפני ההדרן הריצו קרדיטים בפונט אריאל ומשום מה אנשים התחילו ללכת. בשניה שברי ודודו חזרו לבמה – הייתה נהירה של קהל חזרה לאמפי. בהדרן הם ניגנו את זמן של מספרים של ברי, פוג אל נחל האיקוני של דודו, ואת השיר האחרון לא הכרתי, אבל אין ספק שנשארתי עם טעם של עוד. אחרי שראיתי את הסט ליסט הבנתי שהיו מתוכננים שני הדרנים ונאלצו לקצר בגלל האיחור, והיו חסרים לי המון שירים, אבל כדי לנגן הכל היינו צריכים להישאר שם כל הלילה.
לא הקשבתי לווייז ביציאה מהאמפי ונוספו לי איזה 20 דקות של פקק לנסיעה. אבל למי אכפת? יש לי עוד 20 דקות לשמוע מוזיקה, והמשכתי לשמוע את ברי ודודו. הייתי בטוחה שאזרק אחרי כזה ערב עם כמה שרקדתי וקפצתי. איך התבדיתי, לא עזר פרק שלם של חתונמי, כולל פרסומות (תמיד הסטארט אובר מפסיק לתפקד כשבאמת צריכים אותו) ונרדמתי רק בסביבות 3 וחצי. איכשהו קמתי בבוקר עם מלא אנרגיות. מרגיש כאילו חיברו אותי למצבר.
ההופעות הקרובות:
ברי ודודו במופע לכבוד ט”ו באב – פסטיבל לילות אהבה בבית גוברין 10.8
ברי ודודו בקיסריה – מופע אחרון (כנראה) לסיבוב ההופעות המשותף 20.8
