מי שקרא את פוסט ההמלצות (החגיגי) לא ממש יופתע. השנה ביקרתי בפסטיבל המדברי רק ביום שישי (היום השני מתוך השלושה), אז אין כאן סיקור מלא. עם זאת, אני דיי סגורה על אילו הופעות היו מעולות גם בלי שנכחתי, ומסטוריז שראיתי אח”כ – אז בכל אופן שווה לקרוא וכדאי לעקוב אחרי האמנים ברשימה, אם אתם רוצים להנות ממוזיקה מקומית איכותית, ולא רק בסופ”ש שאחרי חול המועד סוכות.
מתחילים:
נחתנו במצפה גבולות לקראת צהריים, בדיוק בזמן להופעה של דניאלה ספקטור. מסתבר שהיו לה לא מעט סגירות מעגל כשעלתה לבמה – השיר הראשון שנגנה בפעם הראשונה שהופיעה בפסטיבל, הפעם האחרונה שהופיעה באינדינגב הייתה בהריון מתקדם… באופן כללי להופעה הייתה אווירה נוסטלגית.
בין השירים שניגנה: הירושימה, רקדי את זה, Cut It Out וכמובן כל הדברים היפים באמת. בלט בחסרונו “לישון בלעדיי”, שיר שאני אישית מאוד אוהבת.
הקול של דניאלה ספקטור נדיר בעדינותו, וכישרון הכתיבה שלה בולט ברגישותו. אחת הכותבות היחידות שמצליחה לכתוב חרדת נטישה בצורה שלא מעוררת בהלה, אלא חמלה.
נשארנו בבמת הקוף והשיפט באנרגיות קרה אצלי בהדרגה, אחרי שרבע לאפריקה עלו לבמה. איזה אנרגיות, כמה אנשים קפצו, איזה כיף!!! גם לא זכרתי שיש זמרת בהרכב (מוכשרת להפליא, איזה קול שמיימי!). להקת feel good מקפיצה שהרימו ממש את האנרגיות. הופתעתי מזה שהקהל הכיר את רוב השירים ושר את המילים, אני עדיין לא שם. היה שיר אחד שקצת עיצבן אותי – התבכיינות על זה שיקר לחיות פה וכו’. אולי השלב הראשון זה לצאת מת”א. אני יודעת שזה לא מגניב, אבל סתם זורקת רעיון. חוץ מזה היה ממש כיף ושמח.
לא נשארנו בבמת הקוף כי ההופעה הבאה הייתה של שריף. כן,כן, הילד הדרוזי, והוא כבר לא ילד. כל כךךךך לא קשור, אבל היו לא מעט שנהנו מהמחרוזת הבלתי נגמרת של דרבוקות עם סלסולים. השנה הפקת האינדינגב החליטו לתת משבצת לאמן מזרחי אחד וכנראה שהיו לא מעט שהצחיק אותם להעלות את שריף מהאוב. בכל אופן, עברנו לבמת הפיל וראינו שיש לא מעט קהל. הגענו אחרי שדניאל רובין התחילה לשיר, וכל כך התרגשתי מזה שהלהקה שלה מורכבת מנשים (ושמחתי לראות את אלכס משה על החשמלית, כי פספסתי את ההופעה שלה – Folly Tree בפסטיבל יום לפני כן). התרגשתי בכללי, כי דניאל רובין היא בעצם תמצית המוזיקה הישראלית – נשמע כאילו השירים נכתבו ע”י יוני רכטר/שלומי שבן/מתי כספי, וכיף לדעת שהיא אחראית ליצירה המקסימה הזו, מה גם שהקול שלה עדין ושובה. התעוררה הפמיניסטית שבי.
מבחינתי שיא ההופעה היה השיר “כלום לא עובר על ידי”, שאני יכולה מאוד להזדהות איתו, כי אני מרגישה שאני בדרך כלל מרגישה, ובעוצמה גבוהה, דברים שעוברים על יד אחרים. בקיצור, רגישה. כמובן שהיו לי דמעות בעיניים, במיוחד בסוף השיר שנשמע כמו איזו תפילה או מנטרה, ודיי מנרמלת את זה שכלום לא עובר על ידה. עור חשוף בעולם שורף, כלום לא עובר. גם השיר “טוב או רע” בלט בייחוד שלו – נשמע כמו פרי האהבה הFאנקי אך עדין של מייקל קיוואנוקה ודניאלה ספקטור. הוספתי את ההערה הזו אחרי פרסום הפוסט כי להכניס לינק לצילום הביצוע מההופעה, כי מגיע לכם לחוות את זה גם.
בדרך למתחם האוכל לתדלק באנרגיות נאלצנו לשמוע את מה שהלך בבמת הקוף (כאמור – שריף.) עד שהגיעו שוטנז – סופרגרופ חלומי. הופתעתי מהנוכחות הדלה של הקהל, גם אחרי שהתמלא קצת. ההופעה שלהם ששייכת לפסטיבלי מוזיקה בינלאומיים ואני ציפיתי שהקהל יזלוג אל מעבר למתחם של הבמה, אבל זה לא קרה. ישבתי יחסית קרוב לבמה, והיה מרווח מאוד. שתבינו, מדובר בהרכב של תמיר מוסקט (שעלה על במת הקוף לא מעט השנה בעמדת התופים) ואורי קפלן (בלקן ביט בוקס), אורי כינורות (בום פם) ואיתמר ציגלר (החצר האחורית). אני פשוט חושבת שהקהל לא הבין מה קורה שם, או נבהלו מהשם וחשבו שמדובר בלהקת כלייזמרים. אז לא, מסתבר שההרכב התחיל את דרכו בניו יורק וביסס את עצמו כלהקת קאלט. כנראה בגלל השעטנז שהם – שילוב אקלקטי עם השפעות מכל העולם – לטיני, יווני, מוזיקת סרף, ואפילו קטעים שנשמעים כמו סאונדטרק של טרנטינו. הקאבר לVery Good Year (של סינטרה במקור) מעולה שאין מילים, ולא סתם נבחר כהמלצת העורכים של כאן 88. עם זאת, לא למי שקשה לו לעכל מוזיקה אינסטרומנטלית. אם אתם אוהבים מוזיקת עולם, מקצבים דרום-אמריקאים ואת Kruanghbin – ממליצה לשמוע אותם.
דילגנו על שי חזן (ג’אז משולב היפ-הופ ומקצבים צפון אפריקניים – נראה לי שאנסה לצוד הופעה שלו בקרוב), כי זה היה קצת צפוף עם ההופעה הבאה של שלומי שבן. כאן כבר היה לי קונפליקט עם עצמי. מצד אחד שלומי שבן מזמן שייך לליגה של הגדולים, עם תכנית אירוח מוזיקלית בכאן והשמעות של להיטי ענק בגלגלצ ושיתופי פעולה עם מיטב כוכבי המוזיקה הישראלית, מחווה אלברשטיין ועד רביד פלוטניק, ותזמורת שלמה על במת האינדינגב (לדעתי לראשונה – תקנו אותי אם אני טועה), מה שהרגיש קצת תלוש מאווירת האינדי של הפסטיבל ומייצג משהו שאני קצת סולדת ממנו בהקשר של אינדי. מצד שני, אמאלה איזה יופי. יכולת האלתור של שלומי שבן על הפסנתר היא תופעה שאין שניה לה, והדואט “תרגיל בהתעוררות” עם מאיה בלזיצמן היה פשוט קסום. יודעים מה, יש מצב גדול שזו הייתה ההופעה האהובה עליי בפסטיבל, אם היא רק הייתה קצת יותר אינטימית.
אחרי שבן עלה כהן, ראפר מהשורה הראשונה בהיפ-הופ הישראלי, ומי אני שאתווכח. למען האמת לא התחשק לי כל כך היפ-הופ, וגם לא עוד אמן אינדי בבמת הפיל שאני לא מכירה את השירים שלו (סליחה, ניר שלמה, אתה ממש חמוד), אז הלכנו לאכול קרפ צרפתי. מה שהתגלה כטעות קריטית, כי גם לקח להם שעה להכין אותו, גם הוא לא היה ממש וול-דאן ולכן לא הקרפ הכי טעים שאכלתי, השוקולד טיפטף לי על הנעל ובגדול זה נראה כאילו אני בת 3 או שהייתי מעורבת ברצח של אדון שוקו. בקיצור, לא אחד מהרגעים היפים שלי.
כל זה כדי לתת הקדמה להופעה, ה-הופעה של הפסטיבל מבחינתי – Buttering Trio שאירחו את קותימן. נדיר שאין לי מילים, אבל הנה אנחנו – אחרי פסקאות על גבי פסקאות של מלל, ועל ההופעה הזו אין לי מילים. אני רק יכולה להגיד שכבר העליתי סיקור של ההופעה שלהם בבארבי אז זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם זה שאני לא מוצאת מילים לכתוב על ההופעה הזו. ושיכולתי לעצום עיניים ולהרגיש שאנחנו לבד בעולם ושאין מלא קהל מסביב. שמחתי מאוד לראות שהגיע לא מעט קהל. אולי זה קותימן, ואולי מורחי החמאה כבר ממש מוכרים, אבל מה שבטוח – הם עושים מוזיקה מעולה, ועושים אותה טוב. רוצה לציין לטובה שוב את קרן דן (דוניץ) שכיף כל פעם מחדש לראות אותה מנגנת בפרונט על הסקסופון. צופה להם המשך מזהיר.
והנה ההתנגשות שלא הצלחתי להימנע ממנה – ההופעה של באטרינג טריו גרמה לנו לאחר לספי ציזלינג (למרות שהיו עשר דקות של באפר. אני הולכת לאט, והעלייה לבמת הפיל קשה, נשבעת). עוד מוזיקאי סול, ג’אז, ו-Fאנק ששייך לליגה של הגדולים, יש סיבה שרואים את השם שלו בכל הזדמנות והוא מנגן עם כל אמני הג’אז הגדולים בארץ, ואפילו עם מרקורי רב שבאו להתארח כאן בפסטיבל הפסנתר. סתם כדי לסבר לכם את האוזן – ספי ניגן (חצוצרה, אם עוד לא הזכרתי) בלהקת פאנקנשטיין, מחלוצות הFאנק הישראלי, ניגן עם אלון עדר ובאלבומו האחרון Expanse אירח את קותימן ויסמין מועלם. את קריירת הסולו התחיל ב2017 והוא פשוט נשמע טוב. קיצר זה היה מבחינתי השיא.
מכאן, בתכלס, בשבילי האינדינגב דיי מיצה את עצמו, כי לא יכולתי להישאר לשבת (ההופעות שפספסתי בשבת – למטה). יהוא ירון לא עושה לי את זה, רוקנרול פשטני ולא מספיק מתוחכם. ג’אנגו בסדר אבל לא כוס התה שלי, קשה לי עם מטאל אז לא הלכתי לפיל לLove Your Witch, קיצר הלכנו לבמת הקוף וחיכינו לנגה ארז. לאט לאט נדחקנו עוד ועוד החוצה והרגיש לי כאילו אני בתוך ים של קהל. לא יודעת אם הזכרתי את זה פעם, אבל אני נמוכה. כמה נמוכה? קצת פחות ממטר וחצי. בקיצור הרגשתי שאני טובעת בים של אנשים אז קצת התרחקנו. ואין מה להגיד. נגה ארז יודעת מה היא עושה. המלכה הזו התחילה את ההופעה בזה שהיא חולה ובמחזור אז נצטרך לסלוח לה. נראה לי שזו פעם ראשונה שאישה, במיוחד מישהי במעמד של נגה ארז, מדברת על המחזור שלה מול יותר מעשרת אלפים איש. מורידה בפניה את הכובע. כמובן שהשירים tight וכל ביט במקום, אבל אחרי 3-4 שירים נמאס לי מהצפיפות והלכנו לראות מה הסיפור של הבי סטון בבמת הפיל.
בחזרה לבמת הפיל, Heavy Stone שמבחינתי היו ההבטחה הגדולה של הפסטיבל, עלו להופיע מול לא מעט נון-קונפורמיסטים (הרי כל שאר באי הפסטיבל היו אצל נגה ארז). לצערי התאכזבתי. הם מנגנים טוב, גם השירים לא רעים. אבל הליריקה מאוד מאוד בייסיק והסולן, מקווה שלא יעלב לי, פשוט לא מספיק טוב. יש לי שלוש הצעות: שיעורי פיתוח קול ומבטא לסולן, להחליף את הסולן, או לעבור לעשות רוק פסיכדלי אינסטרומנטלי כמו רבים וטובים בסצנה הבינלאומית. מה זה חבל.
אחרי זה – היה דיי ברור שחותכים באמצע פול טראנק. למה? כי כל השירים שלהם נשמעים אותו דבר. הנה, אמרתי את זה. כמובן שLike a Stone וסתלבט בקיבוץ נשמעים קצת שונה. הרי אנשים שונים כתבו אותם. אבל כל החומרים הבלעדיים של פול טראנק – אותו שטאנץ. גיטרה, מזרחי, רוקנרול. אוקיי, משעמם. נקסט.
ביי אינדינגב. נתראה בשנה הבאה?
האם שנה הבאה אלך לאינדינגב?
למה כן:
זו הזדמנות לראות המון הופעות ממש ממש שוות (אמנים מוכרים וכאלה שפחות). התמורה ענקית. ההפקה מהממת, יש מלא מיצגים אמנותיים ובאופן כללי האווירה דיי מכשפת. לחשוב על זה ששבוע אח”כ נשארות שם רק ערימות של חול זה מטורף (מבחינתי זה יושב על הקונספט של הברנינג מן, רק בורגני ומיושב יותר). יש תחושת ביטחון, לא נתקלתי בקטטות וכמעט ואין ענייני גניבות (השנה שמעתי על קצת יותר, אבל גם הגיעו יותר אנשים מקהלים רחבים יותר).
כי אפשר להגיע ליום אחד ולא חייב לישון שם.
למה לא?
כמו כל פסטיבל – ההופעות קצרות. כשההופעות טובות זה מבאס שהן נגמרות מהר. לפעמים גם יש התנגשויות בין שתי הופעות שממש הייתי רוצה לראות את שתיהן (כמו משפט שלמה שהיה השנה עם ג’ני פנקין ואביתר בנאי – לשמחתי לא נאלצתי לבחור).
מרגיש שהקהל נהיה צעיר יותר ויותר – מגיעים יותר ילדים (שזה דווקא יפה בעיניי, אולי בגלל שאני אמא בעצמי) אבל גם המון נוער. אולי זה בגלל מגמת ההיפ-הופ המתגברת, אבל מרגיש שפעם האינדינגב היה מכוון יותר לאיזור הגילאים שלי. אבל אולי פשוט הזדקנתי. זה גם הסבר לגיטימי.
מרגיש שמשהו בתמהיל הקהל השתנה בשנה-שנתיים האחרונות באינדינגב, ועם כניסה של יותר מוזיקאים מההיפ-הופ ושמות מפוצצים כמו נגה ארז ופול טראנק – התחושה האינטימית שהייתה פעם בפסטיבל קצת השתנתה.
לבסוף – זה פסטיבל במדבר. מי שלא אוהב חול, מי שלא מסוגל להיכנס לשירותים כימיים, מי שקשה לו בלי קליטת אינטרנט סלולרית, לא יכול לישון ברעש, קשה לו עם נסיעות ארוכות, שחייב ריפוד לישבן או לא יכול לעמוד הרבה שעות – זה לא בשבילו.
ההופעות שפספסתי השנה ואני מקווה שאתם לא פספסתם:
פולי טרי – Folly Tree – פרויקט הסולו של אלכס משה המהממת, שאירחה את יוגי (שהיא חלק מההרכב שלו). אתם בטח שואלים איך אני יודעת שהייתה הופעה מדהימה. התשובה היא ששבועיים אחרי האינדינגב זכיתי להזמנה להופעה שלה בפסטיבל הפסנתר ובכיתי מרוב שלא יכולתי להכיל את כמה שמה ששמעתי יפה. אלכס משה פתחה את הפסטיבל השנה ואני קצת מקנאה במי שהיה שם. לא יודעת להגדיר את הז’אנר, אבל פשוט לכו תשמעו אותה.
סנדמן פרוג’קט – הפרויקט של הגיטריסטית טל סנדמן (דה) נותן בראש עם מוזיקת עולם אינסטרומנטלית, פסיכדלית, מחשמלת שמשלבת מקצבים אפריקניים, סאונד ערבי ומלא מלא פאנק וגרוב. רוצה לראות את מי שלא ירקוד.
אביתר בנאי – חחחחחחחח אתם לא באמת צריכים המלצה שלי על אביתר בנאי. אבל לא יכולתי לא לכלול אותו ברשימה הזו…
ג’ני פנקין – כמה מילים כבר כתבתי על ג’ני פנקין הקסומה הזאת. מה אני אעשה, אני חולה עליה. איזה קול יש לה. נראה לי שכבר כתבתי בבלוג שאין שיר שאני שומעת עם הקול שלה ואני לא עושה לייק. לא משנה אם זה כחלק מMASOK (הנהדרים), בחומרים שלה סולו, עם סגול 59, או עם אדום 101 (אני צוחקתתתת, זה כאילו המספר של מד”א נו… אדום, סגול… אי אפשר לצחוק איתכם תאמינו לי). בקיצור ג’ני היא נשמה טובה, רואים שהיא נהנית להופיע ואוהבת את הקהל, הסגנון שלה הוא ניו-סול אלקטרוני מרענן והליריקס שלה מעצימים ובועטים. מבטיחה שאעדכן אתכם בהופעות שלה.
שמאן שמאן – שמעתי שהיה פסיכי וירד גשם וזה הרגיש כמו הזייה אחת גדולה כשפרסו מעליו יריעת ניילון כדי שלא יירטב לו הציוד וכל הקהל היה באקסטזה. אז הסגנון הוא אלקטרוני, ונראה לי שצריך להיות על סמים. לא סגורה על זה.
טרייס קוטיק – סינגר-סונג רייטר וגם מפיק, טרייס קוטיק (קלטתם את החרוז?) עושה רוק. פשוט ככה. קצת גיטרות אקוסטיות, קצת דיסטורשנים, קצת פולק. לא מתיימר, אבל לגמרי נשמע לא מכאן. משכימי הקום בשבת באינדינגב זכו לפתוח איתו את היום.
ניר קליינר – דרים-ג’אז עם גוונים אפריקניים. מכשף לגמרי. איכשהו יש לו רק 260 מאזינים חודשיים בספוטיפיי. לא ברור.
דה איינג’לסי – נו, אתם מכירים אותם, י’מצחיקים.
עמרי קרן – מוזמנים לקרוא כאן את כל מה שיש לי להגיד על עמרי קרן. הילד הזה פשוט קסום.
שאזאמט – אנסמבל היפ-הופ מקפיץ שלדעתי יירש את הדג נחש. מי שלא שמע את “יושב עליי בול” שירוץ לספוטיפיי. מעניין אותי אם הם תכננו שהוא יהיה המקבילה הגברית לקלאס באפס מאמץ.
אלקטריק זו – מי שעוקב אחריי יותר מיומיים יודע שאני חולההההההההההה עליהם. אני מאבדת רשמיות ככל שהפוסט הזה מתקדם, אבל לא אכפת לי. תקראו מה כתבתי על הופעת העשור שלהם ותבינו. אם אתם אוהבים רוק ואין לכם איזה חמישה שירים שלהם בפלייליסט בספוטיפיי תתביישו לכם. ממש ככה. לכו לספוטיפיי ואל תחזרו לפני ששמעתם.
לוסיל קרו – הרכב היפ-הופ מפוצץ גרוב, גל דה פז שם על הווקאלז, קיצר רמה גבוהה ואני חייבת לתפוס איזו הופעה שלהם בקרוב.
הייתם בחלק מההופעות? פספסתי משהו? חוץ מטרי פויזן והיפ-הופ, קרציות. עזבו אותי, זה לא הקטע שלי. 🙂
מחכה לשמוע אתכם.
אוהבת,
טייני דנה
